הראוותן

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> הראוותן

 

27.5.60

הראוותן

היה זה חלון ראווה די נאה. אפילו נאה מאוד. התפלאתי, מה ראו בעלי החנות לשפר עוד את מראיה, כשעיני החקרנית גילתה חזיית-תחרים עדינה-שחצנית שכמותה טרם ראיתי בארץ. רציתי לדעת "מה יוֹקר", אולם ה"ראוותן" ("דקורטור") טיפל בה אותה עת. ראיתי רק את ידיו הזריזות, השעירות מעט, שעסקו בה "מעשה-מבין" פעם הציג אותה בשולי תחתוני ניילון שקופים, אחר כך, בהיסוס מה, בין כסיות שחורות ובין קומבניזון ורוד; לבסוף, לאחר שיקול אחרון, בחר לה מקום מבטחים – ליד כתונת-לילה, סגולה יפה לבלונדיניות-בעלות-עבר-שחור. ושם היתה תלויה, רומזת למחלקת הגברים שבשכנות.

לולא ידעתי שאותה שעה עומדות היו רגלי בירושלים, הייתי נשבעת שנקלעתי לחטאה שבערי הארץ וכי לא יעבור זמן ומתאדקים למיניהם יקימו זעקה גדולה ומרה שבדיזנגוף הפרוץ לרוחות אפיקורסיות מסכנים את צניעותן של בנות ישראל, בפתיונות זרים ר"ל, והם, הזועקים חמס, יגרמו למשבר קואליציוני של ממש, ושוב אי אפשר יהיה לספר להם "ביציאת מצרים".

אבל מה לעשות ואני בירושלים. כרטיס "אגד" עוד טרי בידי, מולי – חנותה של מוכרת העתיקות, בעלת המזג "האביך-עד-מעונן", עמדה עצובה ונעולה כרגיל, ויהודים עם קפוטות ונשים צעירות עם שביסים לבושות בשמלות קיציות בעלות שרוולים ארוכים מהלכים לאיטם - נצח לפניהם, וכיכר ציון, רק כיכר-ציון, הומה מאדם, ובכן, אין ספק: אני בירושלים.

 ואין מה לומר: בעל חנות זו הוא נועז, מרדן, אינו סובל כפייה-דתית בכל צורה שהיא – חשבתי בלבי בקורטוב של הנאה ובקורטוב של צער. שכן, אף אני, דומה אני ליהודים אמריקנים ולסוציאליסטים התל-אביביים: אני בעד כפייה דתית – בירושלים. שהרי, בינינו לבין עצמנו, אין הכרח להיות אפיקורס דווקא בירושלים, ובכל אופן אין הכרח להציג כך תשמישי נשים. יהודי דתי, מטבע בריתו, הוא גם אנין-טעם. לא כן?

סוף-סוף הירפה הראוותן מן החזיה ונפנה לקטע אחר של תלבושת, ואז ראיתי גם את ראשו המתולתל, שכיפה קטנה תלויה בסיכה, כיסתה אותו בענווה.

 

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים