הרומן של בטין

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> הרומן של בטין

 

12.12.69

הרומן של בטין

 

חיה בינינו ציירת אחת שהיא אש ולהבה בטין שמה.

"בטין מרגלית?"

"לא. עכשיו בטין אשת הסופר אהרן אמיר. – כתבי."

"כל הכבוד."

היא צוחקת בהנאה במבטא צרפתי.

"את מפריז?"

"לא, חביבה (ח' גרונית ויפה) אני מלבנון, ושם התחיל הרומן שלנו."

"שלך ושל אמיר?"

"לא. שלי ושל אילן. הבן זוג שלי לתערוכה. כתבי. התערוכה תפתח מחרתיים בשעה שמונה שלושים בערב, בגלריה בן יהודה 220. כולם מוזמנים."

הפסל אלי אילן שותק לתוך שפם שחור מעורר הערצה.

"האם כבר התקיימה תערוכה של פסל וצייר?"

אלי חושב. בטין עונה בבטחה. "לא. אנחנו המצאנו את זה. וזה התחיל ככה. יום אחד, אני חשבתי צריך לעשות משהו חדש. טיילתי ביפו. נכנסתי לגלריה של אלי אילן. ראיתי את העבודות שלו ואמרתי לבעלי, לאהרן בעלי, זהו. אמרתי, מי פה בעל הבית. אז הגבוה הזה אמר לי זה אני. אמרתי שמי בטין ואתה רוצה לעשות תערוכה ביחד איתי? אני מרגישה שיש קשר בינינו. הסתכל בי היטב ואמר שהוא שמח מאוד שיש קשר. שבאופן פרינציפיוני למה לא. אבל צריך לחשוב. צריך לראות את העבודות שלך ולחשוב."

"מאיפה אני מכירה אותך?" – אני אמרתי לו, ופתאום ידענו. "נפגשנו על המרפסת של מחנה ריכוז בבעלבק בלבנון, לפני עשרים ואחת שנים... אני הייתי באה לבקר אצל אבא שלי, ומביאה קצת דברים שהייתי אוספת בקהילה בשביל הבחורים...

אלי אילן אז בן עשרים ואחת, נשוי ומח"לניק בדרכו לישראל כדי להשתתף במלחמת השחרור, באניה אמריקנית "מארין קארפ" אשר נלכדה על ידי הבריטים, ושישים ותשעה נוסעים ישראלים ומתנדבים אשר עליה הורדו לאחר כבוד והובלו למחנה ריכוז. הסיפור ארוך ומסובך ולא חסרות בו עלילות גבורה ובריחות. אלי אילן הצליח להגיע ארצה בעוד מועד ולקחת חלק במאבק, ועכשיו הוא מן הפסלים הטובים שלנו – אבל זה לא עניין בשבילי אלא בשביל אלה שקוראים לעצמם "מבינים." הוא הקים כאן את ביתו ובטי הקימה את ביתה. ועברו כבר מאז למעלה מעשרים שנה, מאותה עת שאלי הצעיר טייל עם בטין היפהפיה על מרפסת במחנה ריכוז בביירות... ומאז לא נפגשו אפילו פעם אחת. והנה – במאוחר, הוליד הרומן הזה פרי הילולים בצורת תערוכה משותפת שבה יוצגו שלושים וכמה עבודות שמן של בטין ועשרים וכמה פסלים ביציקות ברונזה ועץ, של אלי אילן.

לעולם לא מאוחר...

 
לייבסיטי - בניית אתרים