הרכבת האחרונה של שכונת הרכבת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> הרכבת האחרונה של שכונת הרכבת

 

12.1.73

הרכבת האחרונה של שכונת הרכבת

היא באה עם צרור בגדים קטן ותיק מצלמות גדול. באה לצלם את ישראל בשנת הולדתה העשרים וחמש. סיפור יפה היא רוצה לצלם. למשל: חיים בצוותא בין יהודים וערבים.

"אין פשוט מזה," הבטחתי לה ועד מהרה "בישלנו" תכנית גדולה של סיפורים קטנים וגדולים על דו-קיום בחיי היום-יום, שיד הפוליטיקה והתעמולה הערבית הבומבסטית, והתעמולה הישראלית הכושלת, אינה יכולה להם. על דופק החיים שהוא חזק מתכתיבים של דת ומסורת ומוסר קואליציוני מתפשר ומפריד.

"נוער יהודי וערבי הלומד ביחד, היוצא לטיולים ביחד..." חלמה הצלמת שלי, "משפחות מיודדות עם מפעלים משותפים... שכנים בבית אחד... פועלים באותו בית חרושת הנלחמים ביחד על זכויות... ואולי אפילו אהבה..." – נצטעפו עיניה בדוק רומנטי.

יצאנו למשימה במלוא המרץ. יש לי ידידים בשטחים וביניהם משפחות מיודדות מאוד עם משפחות יהודיות שגרות ביישובים סמוכים ל"קו הירוק" הישן, שאבותיהן עשו את בחרותם בחוף ימה של נתניה עוד בימי המנדט, ואף רדפו ביחד אחרי אותן נערות... שהיו מסתכנים לא פעם במפגשים קטנים מעבר לגבול; שעזרו זה לזה בשטחי הפלחה, שגדר גבול עברה בתוכם; שעם כיבוש השטחים רצו לראות את ידידיהם: מזה מפקד צה"ל "כובש" ומזה חבר "נכבש" חבורים זה בזרועות זה... דיברנו עם אלה ועם אלה – סוכם שנצלם כאן ושם וביחד וכבר ראיתי את שמי מתנוסס על ספרים מוצגים בחלונות הראווה של השדרה החמישית בניו יורק, וכבר אפילו קיבלנו (הצלמת ואני) פרס נובל לשלום (מה ניתן להשיג בחלום) וכבר התווכחתי עם מס הכנסה על ההכנסות מן הספרים הרבים הללו...

עברו ימים מספר ובמועד הקבוע יצאנו אל הכפר, או העיר ההיא.

"אהלן וסהלן. אוכלים קובה, ואוכלים קנאפה ובורמה ופוסטוק חלאבי, ושותים קפה, ומבקשים שנשאר ונאכל ארוחת צהריים."

אני – שלמודת מנהגי ערב אני – יודעת שזה עניין ארוך מאוד. שעד אשר ישחטו תרנגולות, ימרטו, ימלאו באורז, ינקו, יבשלו ועד שנראה את השולחן הערוך יעברו ארבע שעות. ועד שנסיים את הארוחה יהיה ערב ושלום על צלומים. "אכלנו כבר... ותסלחו לנו. בהזדמנות אחרת..." והאמריקנית שלי פניה נופלות ורעב של דורות מופיע על פניה. היא משוגעת למטבח הערבי.

כך חזר הדבר ונשנה פעם ופעמיים. וכאשר באנו בפעם השלישית – כבר היתה למודת ניסיון אף היא וביקשנו לגשת למלאכה.

שוב ניסו את תרגיל האוכל. עמדנו במבחן. ניסו תרגיל אחר – שקוף למדי. כמו רצו להרוויח זמן. לבסוף הודו בשפה רפה, שחשבו – אבל לא יוכלו. ידידות לחוד וספרים לחוד. הם פוחדים. כבר יש להם שם של "שלנו". מפה לפה עוברת השמועה. מילא. אבל ספר – ישחטו אותם פוחדים מן הפת"ח...

*

הלכנו למשפחה אחרת. אחת שמבחינת "צבעוניותה" אף עולה על קודמתה. אחת שמאז מלחמת ששת הימים למדה לדבר עברית ושולחת את ילדיה לחופשות בקיבוץ ומארחת בביתה ילדים מקיבוצים. אחת שביתה הרווח פתוח, שסוחרת עם היהודים וחלקה שפר מאוד במדינת ישראל. המשפחה הסכימה בשמחה. והאב שיפשף ידיו. הפתרון – נאם לפנינו – הפתרון בהעלאת רמת החיים של ערביי ישראל. הענקת השכלה, מים זורמים בבתים, רפואה ציבורית, תחבורה. הוא אינו סובל מהפליה. ההפך הוא הנכון. הוא מכיר היטב את המשפחה היהודית עליה דיברנו. אוהב אותם. קדימה הפועל – הוסיף.

צילמנו צילומים לניסיון – היה נהדר. הלב רחב מהנאה. קבענו מפגש בשבת הבאה. כל הכבודה באה. והמשפחה הידידותית העליזה – יושבת ערוכה כולה בסלון, בגדים נאים, פרחים, חיוך על שפתיים – של מוזיאון שעווה. אין קנאפה, אין קובה, בקושי מגישים ספלי קפה.

למודי ניסיון אין אנו רוצים בארוחה, אבל כשהכיבוד אינו מופיע בבית הערבי החם, נעשה קר מאוד על לוח הלב וציפורים מבשרות רעות מופיעות בראש. ואפילו האמריקנית מתכווצת למין בובת שעווה ומחכה ואינה יודעת למה. ומחכה ויודעת למה. לחיוך שגלה.

איש לא ההין לשאול אם אפשר להתחיל בצילומים האב כמו השיב לשאלה שלא נשאלה. 

"אני," אמר האב הערבי. "אני רק אבא. אני לא מחליט בשביל המשפחה שלי. שאלו אצל אשתי, שאלו אצל הילדים שלי אם הם מסכימים?"

מה אלאה אתכם בסיפורים... מכאן לכאן נתגלגל הסיפור וזעק את שלו.

אמת, טוב למשפחה. יש לה חברים יהודים. לא מרגישים בשום הבדל. הילדים מדברים עברית, חבריהם היהודים מדברים כבר ערבית. נוסעים לבקר זה אצל זה. הכל טוב ויפה. ויש גם מכונית טובה, ומפעם לפעם אפשר לנסוע לירדן ולראות שם קרובים ולהביא משם בגדים ומעדנים, ובגשר אלנבי לא מקפידים כל כך, והשדות שלו ואלה שחכר מניבים יפה, והכפריים מוכרים לו תוצרת, ויש לו שיירה ארוכה של מכוניות משא, "וברוך השם" לא חסרה פרנסה (כלשונו).

אלא מאי?

בשבוע שעבר בא הנה פקיד מס הכנסה. אחד מעיר אחרת. אחד ערבי שמי הוא ומה הוא. שאף פעם לא היו לו חברים יהודים. שבא מאחת המשפחות הנחותות ותמיד קינא בו ובמשפחתו. ובכן – אותו פקיד בא כמו אפנדי גדול ומעז לקרוא לו למשרד.

אמר לו מיודענו – מי אתה, אתה חולה לבוא אלי?

וההוא לא בא. ולא רק שלא בא אלא שלח לו פתק אדום, ואחרי זה שלח פקידים שנכנסו לבית ורשמו מה יש בו. וכשלבסוף הלך אליו מיודענו – לא קם הפקיד ההוא לפניו ולא הזמין אותו לשבת מיד, אלא הניח לו לחכות בתור וקבלו אחרי איזה פלחים.

והעז לשאול אותו בכמה מכר את זה ובכמה קנה את זה. ודרש ממנו לרשום איזה קרקעות יש לו, ומה יש לו בבית וכמה מרוויחה אשתו, וכמה ילדים יש לו וכל מיני שאלות שאינן מענינו. הוא – אחד ממשפחה נחותה, אחד מעיר אחרת, אחד שיש לו במשפחה חבלנים ופת"חים ומה לא, יבוא אליו, שיש לו ידידים יהודים, שיחד היו יורדים לנתניה עוד בימי המנדט, שחצי מקרקעות נתניה היו פעם שלו, שראש העיר היה אוכל על שולחן אביו – הוא ישאל אותו כמה הוא מרוויח וכמה הוא מפסיד ויתווכח איתו. מה זה בכלל עניינו ואיזו חוצפה היא זאת. ואם היהודים אינם יודעים לכבד ידיד, ומבכרים אחד נחות כזה – למה יעשה ספר ידידות. שתלך מדינת ישראל לעשות ספרים עם אותו פרחח משכם. עם אותו מכור לשלטונות מס הכנסה. אותו פקיד רשות.

מכאן לכאן עלו כל ניסיונותי בתוהו. לאכול, לשתות, לריב קצת על פוליטיקה, לנסות איזה פרוטקציה, לבוא לחתונות ולבר מצווה אבל עד כאן. שלום לדו-קיום בספרים, ולספרים בחלונות ראווה, ולפרס נובל לשלום ולריב עם מס הכנסה על קצת מבטע זר בחוץ...

*

אך לא כך חשבה הצלמת האמריקנית. הישראלים אינם יודעים לעשות הסברה – הודיעה לי חגיגית. הולכים לחפש ידידות מעבר לגבול ומה שקורה בביתם הם לא יודעים.

לגבי מה הדברים אמורים?

"בלוד היית?"

"הייתי."

"ואת שכונת הרכבת מכירה?"

"לא מכירה, אבל שמעתי."

ובכן – הודיעה לי ידידתי – ליד פסי הרכבת, בלוד,  ישנה שכונה שקוראים לה שכונת הרכבת. רוב תושביה עובדים ברכבת. ורוב תושביה הם יהודים וערבים. יהודים וערבים חיים שם כבר שלושה דורות. שלושה דורות חיים זה בצד זה. בית ליד בית. ערבי ויהודי. הסבים עבדו ביחד ברכבת, עוד בימי התורכים. וביחד עבדו בימי המנדט וביחד עובדים ברכבת ישראל. ומצאתי שם – מספרת לי האמריקנית – בחור ערבי, שהוא המנהל – ואצלו עובדים ארבעה פועלים – יהודים. הם לא סיפרו לי את הדבר הזה. אני שאלתי ואז עמדו ותמהו מה זה חשוב מי יהודי ומי ערבי, ואחר כך נסתבר שהמנהל הוא ערבי והפועלים יהודים.

יש בשכונה הרבה סלאמס. אבל היא כל כך ציורית וכל כך צילומית – סיפרה אותה צלמת. אבל יש גם הרבה מבני אבן מטופחים, עם גינות נוי, ושדות פתוחים – ועל הכל שרוייה מין ערגת מרחקים מובלת בפסי פלדה רוויים מקצב גלגלי ברזל.

*

פגשתי שם – ממשיכה היא לספר – צעירים נאים למראה, וחסונים ומאירי פנים. והיה להם משהו שלא ראיתי אצל אחרים. והיו להם עיניים יפות יותר מכל העיניים שראיתי באיזה שהוא מקום בתבל. עיניים של מזרח ומערב. עיניים של זיתים ודובדבנים. וקול של עוּד וכינור.

וכך שוב מצלמות על גב, ופנקס ועט, ועיניים פקוחות לאות ולב שומע ומקווה לרשום היסטוריה, טובה...

שכונה ערבית-יהודית. אבות יוצאים עם בוקר לאותו "בוס", ומוליכים את אותה הרכבת ומסיעים בה את ישראל בלי הבדל דת, מין ולאום. וועד עובדים שאינו שובת ואינו משבית לאחרונה, ועובדים שעוסקים במשלח ידו של אבא וסבא, וקצב גלגלי הברזל נוזל בעורקיהם. וגאווה על הרחבה וגידול. וילדים משחקים בצוותא, והולכים להביא סנדביצ'ים לאבא אשר במוסך הרכבת ומתקוטטים כמו סתם ילדים. וחנות מכולת שמוכרת קניידלך לפטמה, וזעתר להדסה, וממזגת עמים בסל הקניות. וכבסים על חבל המספרים סיפורים בשפה בינלאומית. וריח התבשיל העולה מן המבטח – והוא שלנו, קצת ערבי, קצת יהודי ובעיקר ים-תיכוני... ונשים הרות, בטיפת חלב בוראות חיים ומה חשובה הדת... וצער ושמחות של אימהות שאינה יודעת גבולות ואינה מכירה בגבולות. ויש רחובות רחבים מוצלים, ויש הרבה מבנים מטולאי-פח מושפלים עד עפר בצורתם, אבל גאים ברוחם. כי אל השכונה היפה-עלובה הזו צריך שיבואו רבים ויראו. צריך שיבואו וילמדו. כי אולי ממנה תצא תורת מגורים, תקווה לחיים בצוותא.

מילים רמות? אלה לא מילים. אלה מחשבות שמתרוצצות בקרבנו שעה שמטיילים בסימטאות הללו, נכנסים לבתים, משוחחים עם הנשים המצויות בבית, עם הבנים החוזרים מן הגרז', שאינך יודע אם יהודי הוא או ערבי אלא אם כן תשאל, והוא יגחך ויאמר: ערבי.

"טוב לך פה. היית רוצה בשינוי?

"ברוך השם."

"היית רוצה בשינוי, במדינה עם שלטון ערבי?"

"אגיד לך האמת. לא. אני רואה מה נעשה עם בני הדוד שלי מירדן. אני רכשתי השכלה טובה יותר, יש לי משכורת טובה יותר משלהם. אני יודע עברית, ערבית, אנגלית. יש לי בבית רדיו טוב, ופטיפון סטריאופוני. יש לי אישה מתקדמת, שהיא מזכירה. לא עובדת עכשיו – כי יש לנו תינוק. אבל היא לא איזו פרה. היא יכולה להיות חברה לחיים. קוראת ספר, עיתון, מתלבשת יפה. מבשלת מספר. הולכים לרקוד. לא חסר לכום. נוסף לזה – אם יבואו ערבים לשלטון יגידו שאני בוגד. אני יודע, יעשו צרות. חבלות. אני למדתי להתרחק מענייני פוליטיקה. אני דואג לעצמי, למשפחה שלי, לומד בשעורי ערב אוניברסיטאיים. כלומר – אקסטרני. רוצה להיות מהנדס פעם. כאשר הלכו החברים שלי מכאן לצבא, אני חייב להודות שהרגשתי מקופח. לא שהשתוקקתי לרובה, לאמבוש על הגבול, להיתקלות עם ירדנים או סורים מעבר לגבול, שיש מהם אפילו בני משפחה רחוקים שלי – אבל זה הוציא אותי מחוץ לחברה. זה גרם שלא אהיה אחד מן החבר'ה. וכאשר היו באים חברי לחופשה והייתי בא לראותם או הולך לקולנוע ביחד, היו מדברים ופתאום שותקים. כאילו אמרו: "יד לפה. האויב מאזין." לא נוח. מצד שני, החברים שלי מן השכונה חוזרים עכשיו מן הצבא ומה יש להם? דבר אין להם. ולי כבר יש אישה וילד ובית..."

"פה, בשכונה אתה גר עם הורים או יש לך דירה משלך."

"דירה משלי!" אמר איש שיחנו בגאווה. ולא הניח לנו עד אשר הלכנו לראות את ביתו. הרחק הרחבה משכונת הרכבת. שכונה יפה של בתים תואמים, בתים שכמו נוצקו באותה תבנית ונצבעו באותו צבע. מין "צהלה" בתחילת ימיה, שנבנתה למען האוכלוסייה הערבית של לוד ושרוב תושביה הם ילידי שכונת הרכבת היהודית-הערבית.

*

אמת, שכונה יפה ומסודרת ערוכה כמו חיילים במסדר חגיגי. ועד כמה שידוע לי, הרי זו אחת השכונות היפות שנבנו למען המיעוט הערבי של ידי ממשלת ישראל, שמשתכניה קנו את בתיהם במחירים הרבה יותר נוחים מאשר ניתן למשתכן היהודי לקנות דומים להם, ובתנאים אפילו נוחים יותר מאשר עולים חדשים. קצת כואב הלב שהבניה הסטריאוטיפית עשקה את היופי שיודעים הערביים לבנות בו את בתיהם. והמבנים המרובעים נראים קצת מלאכותיים, ואפורים. אולם הבתים נבנו כך, שבעצם לא יעבור זמן רב וכל תושב יוכל לשנות את ביתו בהתאם לטעמו, להוסיף עליו ולגוון את מראהו. וכבר עתה, בראשית שלביה, עושה השכונה קוסמטיקה. כל תושב כיד הדמיון הטובה עליו. לעת עתה מתבטאת "הקוסמטיקה" הזו בגינות הנאות, בבריכות הקטנות, בגפנים המטפסות. אבל בעיקר בגדרות. הולכת שם תחרות עצומה על צורה ותוכן וצבע.  כאילו כל המעמד מתבטא בגובה הגדר, פיתוחיה, ועובי הברזל.

ובבית פנימה, ניכרת השכנות היהודית, ושנות החיים המשותפות, לטוב ולרע.

טעמו של המעמד הבינוני והזעיר-בורגני היהודי אינו מן המשובחים. ועידן הפלסטיק והפורמייקה גזל את האגדה והרומנטיקה המזרחית של הריהוט הערבי המסרותי של שיש, עץ מגולף, צדף וקש. הפלסטיק המת גוזל כל חלקה טובה. והעץ החי נדד לחנויות-פושטות העור של שוק הפשפשים של יפו.

על אלה מיצר הלב של האורח. אבל לבה של בעלת הבית גאה על כל אביזר זר וקר שבא מתל אביב הממוכנת. והמארח הצעיר שלנו, למשל, גאה להציג לפנינו את מטבחו עשוי הפורמייקה, על תנור ה"שביט" שלו, על המקרר החשמלי הענקי, המיקסר, מכונת הכביסה. שוב אין "פיילה" יפה. יש מפלצות ממוכנות שאולי אינן יפות לעין אבל טובות מאוד לידים ולגו.

*

וההשפעה מן השכונה היהודית ומן העידן הישראלי של ארץ ישראל נותנת אותותיה באנשים עצמם, לא רק בכלים, ובעיקר בגברים. מימי לא ראיתי אב ערבי מדיח כלים, מכבס כבסים, (במכונת כביסה זה כיף...) ומתחרה עם שכנו על הדבקת טפטים...

אמת, ראינו שם נשים ערביות, מוסלמיות, לובשות מכנסיים וסוודר, אופות עוגת שטרודל, ומספרות שהן מאושרות בשכונה, בבית ספר נפרד לילדיהן – בעברית צחה. רמת החיים של יוצאי שכונת הרכבת עלתה, ללא ספק – מספר דרי משכנות העוני בשכונת הרכבת – פחת. זוגות צעירים יכלו לצאת ממגורים ביחד עם ההורים ולנסות לחיות לבד – כפי שראוי לזוג צעיר לגור, הצפיפות קטנה – אבל השכונה האוטופית, הדוגמה ששכונה זו יכלה לשמש למקומות אחרים – הולכת ומתפוררת לנגד העיניים. ודרי שכונת הרכבת מצפים רק לרגע בו יתווספו יחידות דיור נוספות בשכונה הערבית היפה.

שכונת הרכבת, שיכלה לקדם את מדינת ישראל לפתרון של דו-קיום נמחקת מעל פני השטח, לא משום שלא עמדה במבחן ההסתגלות ומיזוג העמים, אלא שאולי החמיצו העוסקים בשיכון את ההזדמנות להעלות ולפתח את יחסי השכנות ולבנות בשכונה עצמה מגורים מעורבים – והיא מוחקת מציאות טובה שצמחה באופן עצמאי, שצמחה מאליה – בפתרונות שגרתיים המקובלים בארץ.

ראש העיר, מר איצקוביץ, אמנם הואיל בטובו לארח אותנו, להראות את עירו המתפתחת, להסביר את הכורח שהיה בהקמת השכונה הערבית, משום שהם ביקשו זאת. משום שרצו להעניק לילדיהם חינוך נפרד, ילדים לחוד וילדות לחוד, ומשום שרצו ששפת ההוראה תהיה ערבית. הוא סיפר שהעירייה לא תנוח עד אשר יימצא דיור לכל דרי הפחונים אשר בשכונת הרכבת, שאמנם פלשו אחרי שפונו הראשונים – אבל אי-אפשר להשאירם בתנאים התת-אנושיים בהם הם חיים, ששליש מתושבי לוד הערביים חיים בבתים רגילים, בין יהודים, בתוך העיר, וכו' וכו' – אבל זה נושא לכתבה אחרת, אולם שכונת הרכבת היהודית-ערבית נעלמת, והסיפור שצריך היה להביא לנו את התהילה – שוב לא ייכתב.

 
לייבסיטי - בניית אתרים