הרצל גואל קרקעות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> הרצל גואל קרקעות

 

13.10.72

הרצל גואל קרקעות

מפה לאוזן נמסר: "רוצים לרכוש חלקת אדמה בירושלים – תפנו להרצל. הוא מכיר את השוק הערבי מאין כמותו. ועליו הם סומכים ודרכו הם מוכנים למכור. ממש מוסמך."

וכך, כאשר ביום בהיר אחד צילצל הטלפון ומעבר לקו הודיעו "יש", לא שאלנו מה יש. ידענו. הרצל הביא מגרש.

לבשנו בגדי ספארי, כדי להיראות זרים, סתם גויים – כפי שצווינו מראש – ודהרנו ירושלימה. המגרשים ממש נחטפים מתחת לידיים. לא קונה – מפסיד... ויש שנים שלושה מגרשים – וזה הכל. כל הקודם זוכה.

כשעמדנו כבר בדלת, ממש לפני היציאה, צילצל הטלפון שנית ואיש הקשר הודיע: "יש לכם עוד מתעניינים, תבואו ביחד. הערבי שלי אינו מוכן להסתכן בעוד יציאה."

"אבל אם ישנם רק שניים שלושה מגרשים, מה נביא איתנו מיד קונקורנציה – השבנו – הלא אמרת שלא כדאי לעורר תשומת לב יתירה, שצריך לבוא אינקוגניטו, אז מה נביא גדוד שלם?"

"שמעו בקולי ואל תתווכחו איתי. יש לי ניסיון. אנחנו מופיעים שם כחובבי טבע משבדיה... ובכלל – יותר בריא להיות רבים..."

"אהה, אז תגיד ככה..."

לדוקטור בינינו נמצא איזה כובע טרופי – מי זוכר את הכובעים הטרופיים מימי הבריטים? – החלט שאין כמותו לספארי. הוא יהיה הנציג הבריטי בחובבי הטבע משבדיה.

דודיק, מרצה לחקלאות ממכון וייצמן, חבש תרבוש עם פומפונים, הסיר מצווארה של אשתו את מחרוזת העינבר שהביא לה מדומיניקנה – והתחיל לספור חרוזים. יופי של שבדי... גיורא – מתימטיקאי שעושה את הקלקולציות שלנו – גילח את ראשו ולבש חולצה צהובה של נזירים בודהיסטים, ונהם ישר:

"למה קרישנה, למה קרישנה..."

"הארי קרישנה..." העירו לו. 

"שיהיה הארי קרישנה..." הסכים.

"אבל הרי אנחנו משבדיה. חובבי טבע משבדיה..."

"אבל אני צעיר. וראיתם כבר שבדי צעיר שאינו מחפש את עצמו. מצאתי את עצמי בבודהיזם..."

רחל לבשה את הקימונו שלה. למה לא.

ואלי – את תלבושת הילד הקטן הטוב, עם כתפיות ועם טלאי מלאכותי גדול על הברך, תפור בחוטים אדומים לג'ינס הכחולים.

בקיצור – נראינו כמו קבוצת משוגעים בדרכם אל המוסד הסגור. כמו שנראים עכשיו אנשי הבוהימה המודרנית...

*

הרצל סקר אותנו בעין בוחנת. "לשבדים זה רחוק," פסק. "אחרי!" פקד.

בשיירה ארוכה דהרנו אחריו דרך רחובות ירושלים שלנו, דרך סימטאות העיר העתיקה, דרך העיר המזרחית, דרך ואדי ג'וז, עברנו את שועפט, את בית חנינה... עזבנו את הכביש ודהרנו בשבילי עפר, בשדות פתוחים.

המכוניות קיפצו, אבנים חלקות הדרדרו, מישהו היה מוציא מפעם לפעם קריאה "יוהו!". אלי שיחק עם אקדח צעצוע שהיה תקוע בתלבושת הילד הטוב. הארי קרישנה נאנח עצוב "אני מרגיש כמו שודד קרקעות."

שכחתי לספר לכם שבטרם יצאנו, הספקנו לראות במכונית מסחרית סגורה פני אדם בצבע האדמה. פנים בצבע אפור-בז'-חום, כצבע אדמת ישראל הקדושה במורדות ים המלח. "זה הערבי שלי," לחש הרצל. אך עברנו את ואדי ג'וז, סימן לנו האחרון שנעצור.

"יש למישהו קצת מים?"

"למה מים?"

"הערבי שלי מרגיש לא טוב."

"מה יש לו?"

"אתה מצחיק. אינך מבין." העור רועד עליו. "לפני חודש רצחו את בן דודו. גם כן בתיווך קרקעות..."

נתנו לו לימון. אמרנו, "אולי כדאי לא לנסוע." אמר הערבי, "אין דבר. אולי יש למי מכם כובע." מכאן לכאן נתתי לו את הפאה הנכרית הבלונדית – תרומתי למראה השבדי. הדוקטור נתן את ה"הלמט" שלו, נטפלנו לרחל שתתן את הקימונו שלה, אבל היא בשום אופן לא הסכימה. 

"ומה אם תראי את המגרש בביקיני..."

עם כל דעותיה המתקדמות לא הצלחנו לשכנעה. היא לא תפגע ברגשות שכניה לעתיד...

מישהי תרמה זוג משקפיים וורודים ענקיים. הקרקס היה מושלם.

"ועכשיו – נתן את ההוראות האחרונות הרצל מומחנו – אני נע קדימה. אתם אחרי. מגיעים למקום מתפזרים מיד ותופסים עמדות. הבאתם עצים? טוב – אני הבאתי וגם סטייקים הבאתי. עושים מדורה. הבאתם שמיכות?"

"מה פתאום?"

"אמרתי להביא."

"לא אמרת."

"כן אמרתי. נו מילא, שיהיה בלי שמיכות. ובכן – שעה שאלה עושים אש, אלה מסתכלים על המפה. הנה המודד. הוא יסתכל במפה ויבדוק אם השטח שהערבי שלי אומר – הוא השטח. ואז יילך עם חלק מן האנשים ויראה לכם את הנוף. הסתכלו בסביבה כאילו אתם מחפשים חרקים או פרחים או מוטב אולי פרפרים. הנה זכוכית מגדלת והנה רשת לציד פרפרים. אחרי שתאתרו את המקום ותתבוננו בו היטב, תשובו אלינו וקבוצה שנייה תצא 'לצוד פרפרים'. אחרי כן נערוך התייעצות. לזכור – מדברים כל הזמן אנגלית."

"אבל אנחנו שבדים..."

כיוון ששבדית לא יודעים סוכם לדבר ב"שפת הבֵת".

"אני לא מבין," אמר הפרופסור. "למה כל ההצגה הזו. הרי אנחנו מתכוננים לקנות. לקנות ביושר, לא לגזול..."

"רבותי, רבותי... אתם נמצאים בלב לבה של אוכלוסיה ערבית. פה, בשביל מכירת קרקע מאבדים את הראש, רבותי..."

בין כה וכה הגענו.

"איפה אנחנו?"

"בשדה. יפה פה, מה?"

"לאסוף זרדים, לאסוף זרדים," פקד הרצל. 

אספנו זרדים, העלינו אש. הרווק שבחבורה מצא שמיכה במכוניתו, מעט קוניאק, גאז. קומקום לקפה וקפה... 

"מה אתם אוכלים אותי בעיניים," התריס כנגד הנתונים באזיקי הנישואין. "אני תמיד חייב להיות בכוננות. על כל צרה שלא תבוא... והמכונית שלי היא הבית שלי..."

*

קבוצה אחת יוצאת "לצוד פרפרים" ואנו יושבים על השמיכה ומדבירם ב"שפת הב'ת."

"ב-כה ב-מה?"

"ב-אר ב-בה ב-עים."

"ב-ו ב-זה ב-לא בב – ב-יו ב-קר?"

"זה לא ביוקר" – חוזר הצבע ל"אדמת המולדת", ומוציא בזהירות בזהירות מן המכונית המסחרית את ראשו המחפש. "רואים את החלקה ההיא מעבר לכביש?"

"איזה כביש?"

"מעבר לשביל."

"רואים."

"שמה זה שמונים אלף."

"שמונים אלף מה?"

"שמונים אלף הדונם."

"יה-בה-יה. וזה כבר מחולק?"

"זה מה?"

"מפרוז או מושע. כבר מחולק למגרשים או חלקה אחת גדולה."

"מה זה חשוב, מחולק או ביחד, זו מציאה ממש. זו ירושלים... ירושלים יש רק אחת..."

"אבל איפה ירושלים ואיפה אנחנו?" אני צוחקת.

"דברי יותר בשקט" – מזכיר הרצל ועכשיו לובשות פניו את צבע אדמת ישראל הקדושה בדרך לים המלח. "אתם שוכחים שאנחנו יושבים בלב לבה של האוכלוסייה הערבית."

"איזו אוכלוסייה... איפה אתה רואה אוכלוסייה..."

מבין הסלעים צומחים שנים ארוכים ושחומים ועיניהם בורקות...

אנחנו נחפזים "לשפת הבי'ת" שלנו. אינה נשמעת לנו. "ני-בה ני-מה..."

הערבי שלנו נעלם בתוך המכונית המסחרית. הרצל מספר באנגלית שלא מזמן מצא כאן פרפר נדיר, צהוב – וקצות הכנפיים שחורות...

"זה לא ביוקר," אומר אחד משני הארוכים. "הייתי בבאלאדיה. והאדמה שלי על הגבול של תכנית המתאר," הוא מתפאר. "אדמה טובה מאוד. הנה, מן הגבעה אפשר לראות את גגות נווה יעקוב. העיר מתקדמת. זה לא סתם אדמה ערבית. זה אדמה ממנה רואים כבר את השיכונים היהודיים..."

אמרנו לערבי שלא באנו לקנות קרקע. שבאנו לצוד פרפרים. שאנחנו חובבי טבע משבדיה.

"תחשבו," אמר הערבי. "תחשבו עוד פעם. יופי של קרקע. בתכנית המתאר של העיר ירושלים. רואים מרחוק את הגגות... עשרים אלף זה לא ביוקר ובמזומן. 'קש מאני'."

 
לייבסיטי - בניית אתרים