השד הקטן שבאשה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> השד הקטן שבאשה

 

6.5.60

השד הקטן שבאשה

רוכבת אני לתומי על ה"ווספה" המשומשת שלי, נחפזת מאוד להגיע למערכת בעוד מועד, איני מביטה ימינה או שמאלה, איני רואה דבר לבד מרמזורים ותמרורי-דרך (למעשה, גם אותם איני רואה; אלא שמוטב לכתוב כך למען שלום-בית עם שוטרי התנועה...). עוד דקה ואני במשרד, אלא ש...ה"ווספה" נעצרת מאליה מול הקונדיטוריה, בה"א הידיעה, ורגלי מוליכות אותי מאליהן אל "מקור כל הרע". לא! כל מאמרי התהילה בשבח הדיאטה, כל בנות החמד המפגינות במדרכות דיזנגוף גיזרות נאות ועוד משהו, כל שמלות-הקיץ-משנה-שעברה הממאנות לעלות על הגוף, כל אלה לא יעזרו, כל עוד קיימות המלכודות הקולינאריות הללו.

עומדת אני ומתקשה להחליט. כולן יפות, כולן טובות, כולן תאווה לעינים ולחיך.

"קחי קרם-שניט, הוא מצויין!" אומר לי קול של גברת ממושקפת העומדת לידי. וההצעה מסתיימת בצחוק חרישי, יודע לב-אוהב-עוגות. המשקפיים הכהים יורדים ואני קצת נרגשת. לידי עומדת הגברת ת., אשת אחד מעמודי-התווך. אני מתחייכת אליה בחיוך מסוים, השמור עמי לאנשים חשובים, שצריך להוכיח להם שהם בכל זאת אינם יותר מסתם בני-אדם, - ואומרת לה, כבדרך אגב, "שלום לך" לבבי למחצה, ומבקשת "קרם-שניט", אם כי קול אחר לוחש בלבי ויוצא ל"קערית-תות-בקצפת" אבל מי אני, כי אעליב אשת "עמוד-תווך"?! שתינו אוכלות "קרם-שניט"ים, ואנחנו כמו-אחיות.

והיה טוב, אלא ש"הקרם-שניט" נחפז להיות ז"ל – לדאבוננו, וכשאנו מתחילות להפרד זו מזו, אני מתחילה לגלגל סביב אצבעי מפתחות ה"ווספה" שלי, לאות שאני נחפזת ולא אוכל עוד לנהל שיחה בטלה. כשגם זה אינו עוזר, אני מציעה להביאה הביתה.

"לא, תודה," אומרת לי אשת "עמוד-התווך" – "אני גרה בבית שממול" ואגב כך, היא מספרת לי, שהיא החליטה למכור את המכונית שלה, "קייזר-פרייזר" תוצרת הארץ, לא רפרזנטטיבית וגורמת צרות, ולהחליפה באחת כמו של בעלה, "שברולט 60" בעלת זנב ארוך.

נו – מובן שחוש הצדק והיושר המפותח שבי, מתחיל לבעור באש קודש. "נקמה!" לוחש החוש, "ומיד!" אבל איך, איך?! הקרבן שלי בא לעזרי וזובח את עצמו. ברחבה שממול חונות חמש מכוניות הדורות של אוהבי עוגות. אשת "עמוד-התווך" מעבירה את עיניה על כולן (על ה"ווספה" המסכנה שלי היא אף אינה מואילה להביט) ושואלת בקול עייף:

"איזו מכונית שלך?"

לרגע אמרתי להוכיח לה מה רב הפער בין המעמדות, אבל רק לרגע. מיד הופיע השד הקטן ודיבר מתוך גרוני: "השחורה הזו שבצד."

"מה?" השתנה הקול המשועמם. "מה? ה'רולס-רויס' הזה?!"

"כן," השיבותי בצניעות ובשיעמום. "ואינני שבעת-רצון. מודל ישן, 58. אני עומדת להחליפה במודל 60 או בקדילאק לבן."

התענוג עלה לי במספר כלל לא מבוטל של קלוריות, כיוון שמוכרחה הייתי לשוב לקונדיטוריה ולאכול עוד עוגות, עד שאשת "עמוד-התווך" תסתלק. אבל התענוג שהיה לי!... ועגמת-הנפש שגרמתי לה!

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים