השופט ומחלק-התה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> השופט ומחלק-התה

 

11.3.77

השופט ומחלק-התה

לא כל יום כותב שופט לשופט שיר. וכיוון שמחבר השיר, השופט יצחק שילה, היטיב לשיר לרעו צ'רנובילסקי, ולתאר מעשיו והישגיו בין השופטים, ומעשיו בין העולים, וכיוון שהשופט שילה הדגיש שזו כבר המסיבה השלישית שבה הוא נפרד מרעו, שפרש לגימלאות מבית המשפט, ארשה לעצמי לתאר אותה מסיבה שלישית במספר, המתקיימת בבית יפה, אי-שם בצהלה, שבה המארחים, האורחים והמסיבה – עונג לכל בית ישראל.

וזה למה? כי אנו נמצאים בביתם של עולים ותיקים אמנם, אבל כאלה שנמנו עם קשי-הקליטה במיוחד, והיום הם מסמלים את ההצלחה. הבית הוא ביתם של לוסיה ומרקוס וסרמן, זוג עורכי דין מברזיל, שהגיעו הנה לפני עשר שנים: בעלי מוניטין שם – עלומי-שם כאן. הגיעו הנה עם ידיעת החוק הברזילי, ושפתם, לא עלינו, פורטוגזית. את חוקי ארץ ישראל ידעו כפי שידעו עברית – אפס. חסרי אמצעים לא היו וגם לא נזקקו לעזרה של הסוכנות, שבאותם הימים היתה מועטה, וגם לא ניצלו את זכות השיכון שלהם. יעצו להם לשכוח את המקצוע האקדמי ולהתמסר לביזנס. אולי קבלנות. אילו עשו זאת, אילו שמעו בעצת ידידים, ייתכן שהיו להם היום יותר "צמודים" בבנק. אבל הם לא שמעו. הם הלכו לשמוע משפט ישראלי וללמוד שפת המשפט במדרשה של השופט צ'רנובילסקי. אז היום הם צמודים למדינה (אגב, העליה מברזיל מונה כחמשת אלפים איש. הירידה לברזיל – כעשרים וחמישה אלף ישראלים...).

במסיבה מצויים עורכי דין לרוב. עורכי דין ועורכות דין. לבושם טוב, מראה פניהם טוב, אנשים בעלים-בעמם. עברית טובה, רק פה ושם שזורה בצליל זר – רכות דרום אמריקנית, זריזות רומנית, וח' שמתחלפת בה' פולנית, וש' רכה כשיר-ערש יידי – ופתאום עברית רוסית כבדה, מסגירה...

להיות עורך דין ברוסיה ואחרי כן להיות עורך דין בארץ ישראל, אין בדיחה גדולה מזו. אין הלם ועצב גדולים מהם. בזה אחר זה עולים ל"דוכן", כלומר, נשנענים על שולחן הכתיבה ב"ספריה" של חדר-המגורים ומבטיחים, שלולא השופט צ'רנובילסקי, הם לא היו היום עורכי-דין. אולי לא היו פה בכלל. צ'רנובילסקי פתח לפניהם את "שער העליה", הושיט יד לעבור את המפתן, הושיב על ספסל הלימודים ותמך לאורך כל הדרך. הם לא ישכחו לו את זה לעולם – כך הם מאיימים. הם שמחים שהוא מצטרף אליהם, להיות עורך דין. הם ישמחו מאוד לקלוט אותו במשרדיהם...

*

אני – מספר גבר אלגנטי כבן חמישים – באתי מתרבות לגמרי אחרת. אצלנו עורך דין הוא אדם השומר מאוד על כבודו ומעמדו, אינו חוסך מעצמו עמל להקפיד על הופעתו החיצונית. המקטורן שלו תמיד מכופתר... ובכן, ביום שהייתי צריך ללכת למדרשה, ששם יעשו ממני מחדש עורך דין, 'התכפתרתי' למן הבוקר. הגעתי בשארית כוחותי לאיזה מקום ביד אליהו. משהו שצריך היה לרדת אליו במדרגות. מין מרתף. היה יום חם בקיץ.

"בכניסה עמד יהודי בחולצה קצרת שרוולים. עמד ליד מיחם ומזג תה. שאל אם גם אני רוצה תה. יש גם סנדוויצ'ים," אמר. "אם ארצה, יכין לי סנדוויץ'. עם מה אני רוצה – עם גבינה, עם סרדין?"

"בין כה וכה ביקש לדעת מניין אני בא, מה שם משפחתי, אם אני ערירי או שיש לי משפחה. אם יש לי מקום לגור בו ומה הבטיחה הסוכנות, ועוד מיני דברים שאל, שלא חשבתי שהם בדיוק מעניינו של מחלק-תה באולפן. אבל בישראל, כל ישראל חברים. כבר הספקתי ללמוד, שמחלק-תה יכול לשוחח עם עורך דין, ואפילו לקרוא לו אתה, ולא הר מאגיסטר... שמחלק תה יכול להיות קבוע ומשכורתו גדולה משל שופט אפילו... אבל כיוון שלאיש הזה היה קול נעים, ונראה שהוא מתעניין באמת ובתמים, לא נעלבתי ולא אמרתי לו שיתעניין בעניינים שלו...

"הכיתה התמלאה, ומחלק התה, מסתבר, נותן שיעור. אחר כך הסתבר לי, שהוא לא רק נותן שיעור הוא גם המנהל, הוא כבוד השופט צ'רנובילסקי..."

*

אותם סנדוויצ'ים מעלים דמעה בעיני אורחי המסיבה המהודרים. "יד על הלב," אומר לי אחד "הסנדוויצ'ים האלה היו לא פעם כל האוכל..."

"ידוע לנו, שצ'רנובילסקי היה הולך ישר מבית המשפט למדרשה. בתקופה שלנו למדו במשך שנה יותר ממאה עורכי דין. למדנו שם לא רק את המשפט הישראלי, אלא גם את שפת המשפט, את הווי ישראל, את בניין החברה, את כלכלת ישראל, את אהבת ישראל. למדנו אחווה, למדנו גאווה. למדנו, שללמוד שוב הוא סימן שאתה צעיר. לא רק המנהל היה רץ למדרשה, גם התלמידים. וביניהם קשישים בני שישים, שלמדו כדי לרכוש בחזרה את הסטטוס, והיו שלמדו למען שלום בית, והיו שלמדו בשביל הערכה עצמית, אך בעיקר למדו, כמובן, כדי להיות מה שיעדו עצמם להיות בחייהם. לא לאבד את תדמיתם משםו שעלו ארצה. לעלות יחד עם העלייה."

"השופט צ'רנובילסקי אתה זוכר שאתה השגת לי משכנתא?..."

"ולי מקום-עבודה..."

"ולי אולם לחתונה..."

"ולי בית חולים לאשתי..."

"ולי הוצאת את הבגאז' מן המכס."

"ולי מצאת מקום לסטאז'..."

*

נישאו נאומים קצרים, עוקצניים, מישהו אמר: "דרכך לצדק היתה מלאה כיסופים. עכשיו, שאתה מצטרף אלינו, אל עורכי הדין, אנו מאחלים לך, שדרכך לצדק תהיה מלאה כספים..."

הורמו כוסיות מאחלות אריכות ימים לשופט, שהחליט לצאת לגימלאות מוקדמות, כשכוחו עוד עמו. והגיעה גם העת ליטול פרידה וללכת.

לפני ביתם של הווסרמנים עמדו שורות שורות של מכוניות פרטיות. בזה אחר זה נכנסו העולים הקשים ביותר לסידור, עורכי דין זרים לשעבר, אקדמאים הזקוקים להסבה מקצועית, איש איש בבגדי חג, איש איש בעל בעמיו, איש איש במכוניתו – לביתו שלו.

*

"ישבתי על כס המשפט עשרם וחמש שנים. אהבתי להיות שופט. את אי-התלות, את האפשרות להיות אובייקטיבי, לתרום לעשיית צדק. אהבתי את השיפוט, ונדמה לי שאהבו אותי בבית המשפט. אבל כמה שאהבתי את המשפט ואת השיפוט – מודה ומתוודה, את ההוראה אהבתי יותר. ואת המדרשה אהבתי יותר מן האוניברסיטה ויותר מבית המשפט. מבית המשפט אני פורש – מן ההוראה לא. וגם איני חושב לעזוב אי-פעם..."

השופט צ'רנובילסקי, סליחה, מר צ'רנובילסקי, אתה חושב, שבאמת נחוצים לנו כל כך הרבה עורכי דין? כמה עורכי דין, אתה אומר, למדו במדרשה? שלושת אלפים. הארץ זקוקה לכל כך הרבה עורכי דין?

"הארץ אולי לא זקוקה לעורכי דין נוספים, אבל היא זקוקה למשפטנים בשירות ציבורי, במס-הכנסה, במשטרה, בוועד הפועל, בביטוח, בבנקים, בכנסת, אדם שיש לו חשיבה משפטית, יטפל בכל נושא בצורה אחרת. יקדם את איכות החיים שלנו, שאינה סובלת מעודף יעילות, אדיבות, כיבוד זמנו של הזולת, הכרת זכויות האזרח..."

מר צ'ררובילסקי עומד לא רק על הערך שיש למשפטן לגבי החברה. חשוב גם האדם, הפרט, המחזיר לעצמו את תדמיתו. "אני זוכר," הוא מספר "אחד שהיה מנקה אוטובוסים לפרנסתו. היה בא למדרשה ישר מן האוטובוסים שלו. היה אדם מבוגר אז, כבן שישים. שאלתי אותו, אם הוא חושב לעבוד כעורך דין. השיב – 'לא. כבר מאוחר. אבל אוכל לכתוב על כרטיס הביקור: אדבוקאט'..."

"אחר עבד בסבלות. שנתיים הוביל משאות בתלת אופנוע... היתה אישה צעירה, שביקשה רשות לסיים את השיעור עשרים דקות לפני שמונה, כיוון שהרכבת לנהריה יוצאת בשמונה והיא צריכה להניק את תינוקה. יומיום היא היתה באה מנהריה... היו באים יומיום מחיפה, מדימונה, מבאר שבע..."

*

פרישתו של השופט מקס צ'רנובילסקי, היתה לסנסציה זוטא בעולם המשפט. לא קורה כמעט, שיקום שופט מחוזי ויפרוש, כשלפניו עוד עשר שנים טובות של שפיטה.

כי שיפוט הוא לא רק מקצוע מכובד, שמתפרנסים ממנו בקושי. (ומה מושך משרתי ציבור אמיתיים יותר מעבודה ציבורית לא מפרנסת...), שיפוט זה ייעוד. זוהי הסמכות האחרונה, המבטיחה קיום של חברה תרבותית, מבטיחה קיומו של הפרט בתוך החברה, על החובות ועל הזכויות. מזכירה, שיש דין ויש דיין בין אדם לחברו. השופט מופקע מן החברה, הוא מעליה. הוא לומד להיות לא-מעורב. קשה מאוד לרדת מן הכן הגבוה הזה ולשוב אל שוק החיים, להיות כאחד האדם. לעתים סוחר, לעתים קונה, לעתים רוכל...

מה תעשה עכשיו, מר צ'רנובילסקי, אחר שפרשת מן המשפט?

"אהיה עורך דין."

האם התמורה הכספית היא שקבעה לך דרכך?

"להיות שופט זה לוקסוס. אבל אני יכולתי להרשות לעצמי מבחינה מסוימת את הלוקסוס הזה. חשבתי, שביום מן הימים יהיה עלי לעזוב את בית המשפט. ומוטב שאעשה זאת, כשאני עדיין יכול להתחיל באתגרים חדשים במלוא התנופה, ולא בעת שאדם צריך כבר להתקפל. ואם לא להתקפל, בגיל שבעים מאוחר לעשות התחלות חדשות... אני כבר עובד למעשה, אבל גזרתי על עצמי לא להופיע בבית המשפט. לא להביך את חברי השופטים, לא להביך את עצמי, לא להביא את הקהל לידי הירהור ופיקפוק. היושר, במקרה זה, צריך גם להיראות..."

מדברים עכשיו הרבה על "סוב יודיצה". בייחוד סובלים מכך אנחנו, העיתונאים והעיתונים. האם אתה, במתן גזר הדין, היית מושפע ממה שקראת בעיתון, ממה ששמעת ברדיו או ראית בטלוויזיה?

"שמעי, שופט מקצועי אינו מושפע לא מעיתון, ולא מרדיו, ולא מטלוויזיה, ולא ממה שאומרת הרעיה, ולא ממה שמספרת השכנה. אני שופט מקצועי ופסקתי על פי החומר שהוכח."

 
לייבסיטי - בניית אתרים