השכול וכבודו

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> השכול וכבודו

 

4.1.74

השכול וכבודו

בבית היו אותה שעה אורחים. חג החנוכה ואמא מצלצלת ושואלת "את נשארת הערב בבית?" ובשאלה כבר ישנה משאלה – ואם כי הלב אינו נתון לשמחות ואירוח, כבר עומדים ומלבבים לביבות ולאט מתחמם גם הלב והרחוב הפולש לבית דרך החלונות והטלוויזיה, גם הוא כבר פחות עצוב. כך נראה. וכמעט מוכנים לשיר "מעוז צור ישועתי..." ואז מצלצל הטלפון.

"סליחה על ההפרעה," אומר קול מעבר לקו. "הייתי מאוד מבקשת לקבוע פגישה, אם אפשר..."

"האם העניין דחוף?" אני שואלת. יד אחת מחזיקה במגש עם סופגניות, יד שנייה אוחזת בטלפון. אני שואלת וכבר מצטערת ששאלתי. בימינו אין שואלים. נוסף לכך, משהו בקול השקט, אמר שלולא היה העניין דחוף לא היה מטריד את הזולת.

הזמנתי אותם לבוא. והם באו. הבעל – איש כבן חמישים וחמש, אשתו, שכמו שיבה פתאומית זרקה בראשה, ו"זאת כלתנו," אמרו השנים בחיבה עצובה, בגאווה כואבת.

הקיפו בעיניהם את השולחן הערוך, את הפנים הסמוקות ממעט יין ונרות חנוכה ותנור שנתן ריחו. עמדו בדלת וצעדם היסס וביקש לחזור על עקביו. לשוב מחר – אם אפשר...

בין כה וכה ישבו השלושה עם המסובים. ונסינו לגלגל שיחה על ועידת ז'נווה, על קיסינג'ר וגולדה ובחירות; על המכבים של אז ושל ימינו – והאורחים הזרים משתדלים לתרום מילה, חיוך, ניד ראש ואילו אני מצפה לרגע הולם בו אוכל להשאיר את הקרואים ולעבור לחדר אחר.

*

"כן. בננו נפל. בן כמה היה? בן עשרים וחמש. נפל בסיני. מול הארמיה השנייה. מתי? ביום החמישי למלחמה."

"ומתי הודיעו לכם?"

"אתמול."

"אתמול באו שלושה אנשים אל מקום העבודה של כלתנו. תחילה הלכו למנהל והוא קרא לה לחדרו. האנשים האלה באו אליך – אמר המנהל ולחץ את ידה. בחוץ המתינה מכונית. שאלו לכתובת דירתה ונסעו לשם. עד הבית שתקו ושם שאלו אותה מה ידוע לה על בעלה. סיפרה להם. אמרו לה 'נכון'. אמרו שצר להם והלכו. לאחר לכתם מצאה על השולחן שתי פיסות נייר מקופלות ומקומטות, מודפסות במכונת כתיבה באותיות גדולות, אבל קשה היה לקרוא את הכתוב. היה זה העתק שמיני או עשירי... על הפתקים העלובים לא היה שם, לא כתובת, לא תאריך, לא סמל המדינה. שום דבר.

"פחדתי שאותו דבר יקרה גם להורים," אמרה האישה הצעירה. "רצתי לתל אביב, להקדים ולספר. להיות שם כאשר יבואו."

"בקושי עלה בידנו להרגיעה. הסתכלנו בפתקים הללו ולא האמנו לעינינו. ובכן – זהו! לבטח זהו משגה. לבטח אזלו ההודעות הרשמיות. ומה היא הודעה אחר ככלות הכל? פיסת נייר. הכתוב בה חשוב. וגם הוא לא. מה הוא ביחס לאסון שירד על ביתם... מה חשוב עתה?"

אבל באיזה מקום זה כנראה חשוב מאוד. כי לאחר שהופיעו המבשרים בבית ההורים ובלכתם השאירו אחריהם אותן פיסות נייר מקומטות, מלאות שגיאות כתיב ודפוס – הפכו הפתקים הלא מכובדים הללו סמל, תעודה לעלבון ולזלזול בכבוד היקר להם מכל. זכר בנם. הם כמו שכלו בשנית את בנם, שלא רק מקום קבורתו לא נודע, אלא גם שמו כמו נמחק מרשימת חיילי ישראל.

למחרת היום התאזר האב והלך למשרד הביטחון לומר מה שעם לבו. הוא ואשתו וכלתו – מוחים, דוחים את הפתקים האלמוניים חללו. ועדיין ביקש להסס, ועדיין ביקש לקוות שרק להם קרה כדבר הזה. שלאחרים לא עשו זאת. שבוודאי מצוי איזה מכתב אחר. האיש אשר על כח האדם – נזדעזע. לא ידע, אמר. ומיהרו לתקן את המעוות. ושם – במשרד ביטחון ישראל מילאו לו טופס רשמי לפיצוי. עם סמל המדינה. עם שם ומספר אישי. אבל לא מכתב. קבלה נתנו בידו. 

"הננו לאשר בזה הפרטים האישיים של החלל – – – ז"ל." אישור לקבלת חיי אדם, מכבי של ימינו, "במלחמת קודש של יום הכיפורים." אף מילה של השתתפות בצער. סתם.

"עד כמה שידוע לי, אין עוד דוגמה לצורת הודעה על נפילת אדם, כמו זו – אמר האב השכול בעלבון. – באנגליה מודיעים במברק, לא בידי שליחים – אמת. אבל במברק כתוב שהוד מלכותה מודיעה בצער, וישנה גם פיסקה של ניחומים והערכה לפועלו של החלל. כך גם בצבא ארצות הברית.

*

"נאמר," אומרת האם. "נניח שבאסון שירד על המדינה במלחמה הזו, לא היה פנאי וראש לדאוג להדפסה על נייר מכובד, ההולם את מעשי הגבורה של הבנים. נגיד שאין אף נערה בצבא שפנויה היא להקדיש עשר דקות מזמנה – תמורת חיים תמימים שנגדעו, ולהדפיס מכתב אישי עם שם וכתובת ושם ההורים וחתימת איזה מפקד. אבל האם לא ראויים הבחורים שנשרפו בטנקים בוערים,שבלמו את המצרים מפני פלישה והגנו על חיי אותה נערה בצבא ועל חיינו – למילת צער ואיזה משפט אישי בתוך סטנסיל?...

"עד שלא קיבלנו את הפתקאות המעליבות הללו, איכשהו משכנו. סיוטים של לילה ויום. ראיתי אותו שם בחוץ. בחולות. בביצות. אולי עודו חי, אולי פצוע הוא ולא מגישים לו עזרה. מניין היה בי הכוח להמשיך לשבת בביתי, שבעיר, שברחוב מוגן ולא ללכת אליו. אמרו שרעבו. שאספקה לא הגיעה ויצאו לקרב רעבים, אולי היו כאביו רבים. שמעתי את קולו קורא...

"איזה תופת ידענו במשך החודשיים וחצי הללו.

"מפעם לפעם מתעוררת תקווה. ראינו ב"ניוזוויק" שיש שבויים במצרים מהיחידה של בני... ושוב דעכו התקוות ושוב נתעוררו ופרחו עם בוא השבויים. כל שבוי שהוחזר, שמחנו בשמחת המשפחות – וחזרנו ונואשנו. לבסוף ידענו שלא ישוב. כאבנו. נורא. אבל לא כעסנו. הוא הלך בהכרה מלאה. ונורא לומר – אנחנו נתנו אותו בהכרה מלאה. מאז הפתקים - - - אינני מפקפקת בכורח המעשה, אבל אני תוהה..."

*

הרבה מאוד אני תוהה. על הרבה דברים איני מוצאת מענה. אני יודעת שאנחנו עם קטן ועם עני באנשים ובאמצעים. בעם קטן כל אחד מקריב את הקרובים ביותר. המלחמה בוערת בתוך ביתך. החיילים הם בניך. כל אדם מצווה לתת. נתנו בכל הדרכים. בעין יפה ועם כל הלב נתנו גם כספים. אני יודעת שאין מספיק ומסיבה זו אולי לא היו אותן פרוטות למכתבי האבל. מי כמו ראש אג"א יודע זאת... על כן, כאשר קראתי את סיפור לשכת הפאר, עם האביזרים והטפטים, כל כך רציתי ללכת אל ההורים, לאסוף מהם את כל הפתקאות העלובות על נייר דק ודהוי ולהדביקן כטפטים בלשכתו. הלשכה שעבדו על שיפוצה בעצם ימי המלחמה. יומם ולילה עבדו וגם בשבתות. שיביט ראש אג"א. שיראה, שישמע. שיזעקו מן הקירות אלה שכבר אינם יכולים לזעוק. 

"הרגעי, אנא הרגעי..." מבקש הבעל. והאישה, שבינתים למדתי להכירה ולהוקירה, כי מאז אותו ערב נפגשנו שוב ושוב, והיא אחת הנשים העדינות והמאופקות שפגשתי, חוזרת בה ומבקשת סליחה. אחר כך חוזרת בה שוב. לא. היא אינה מוכנה לשכוח וגם לא לסלוח. היא מבקשת שאכתוב. בבקשה. מוכרחים. לא למענה. למען אלה שהמלחמה עוד מחכה להם – חלילה...

*

האפיזודה הזו חותמת נתיב יסורים ארוך. משפחה זו, כמו משפחות רבות אחרות, הקימה "חוליית חקירה" משל עצמה, ועל כן היה גורל בנם ידוע להם עוד בטרם באו המבשרים.

מפי אותו אב, ואבות אחרים עמם נפגשתי ועליהם סופר – מצטיירת תמונה עצובה עד חרון. הורים נודדים לחפש את הבנים אצל קצין העיר, בין החברים, בשדות הקרב...

בעיר הגדולה תל אביב, שוכנים משרדי קצין העיר ברחוב דבורה הנביאה, בבית ישן ורעוע שלא הותאם לצרכים. כאשר בא חייל לבקש שם כרטיס קולנוע או מקום לינה, ועומד בחצר בתור ומחכה, בגשם בחורף – לא כל כך נוח, אבל מילא. צעיר הוא. וימי שלום הם בישראל... עומד אפוא אותו חייל לפני חלון מסורג וממתין לתורו. אבל, כשמגיעים אב ואם, בדרך היסורים אל השכול, ועומדים בתור ברחוב, לוחצים פניהם אל סורגי הברזל. ודרך אותו סורג צריך לברר גורלות...

אחר כך מתחילה פרשת מילוי טפסים. נדחקים למשרדים מוזנחים, פשוט לא אנושיים. אין מקום לשבת – הביקוש לאינפורמציה גדול... מבטיחים לשלוח תשובה, אבל לא שולחים. ומתחילים להתייצב במשרדי קצין העיר מדי יום ביומו. ובינתיים שולחים מכתבים, חבילות... אולי יבקיעו אלה את מסך האלם.

אחר כך מתחילים לנסוע לבתי החולים. לכל בתי החולים. לבתי הבראה – לכל בתי ההבראה. מישהו, יש לו גישה לרשימות החללים. כלומר – מישהו מכיר את מישהו כזה. מחפשים אליו קשר. לא. הוא אינו בין הנעדרים ולא בין החללים ולא בין הפצועים.

מתחילים לאסוף פיסות מידע מעיתונות זרה. אצלנו אין מפרסמים. סוד צבאי. ומתעוררות תקוות על שבי. אחרי כן מוקמות לשכות קשר למשפחות ו"מרתף שואה" של הצילומים. אין מודיעים לך על אותו מקום בו ניתן לראות תצלומים שנאספו ברוב עמל. הידיעה מועברת מפה לאוזן. אחר כך, סמוך לסגירתה של אותה לשכה, מודיעים עליה. אבל כבר יש חמישים משפחות הטוענות לכל שבוי, ואי-אפשר לעמוד במתח.

בינתיים מתחילים לנדוד במחנות, בקווי החזית. הכלה יורדת למטה – ממש לתעלה, ומוצאת שם את מישהו מן הפלוגה שמכיר את מישהו בגולן שאולי יודע. אוספת פירורים, מלקטת, מגיעה לנהג שישב עם בעלה בטנק, אבל הוא פצוע ונטול הכרה.

*

חודש ימים התרוצצה בין המחנות. גנבה גבולות. הסתירה זהותה, חיפשה מכרים, ידידים. מעט מעט צרפה פרט לפרט, פירור לפירור עד שניתן לה חסד בשורת השכול. שבועיים יותר מאוחר נאספו גם ידיעות בידי החוקר של התיק מטעם הצבא. ומישהו מיטיב אסף את כל החומר וסיפר לאב. והאב – לא מלאו לבו לבשר לאשתו וביקש שיבוא הקצין ויספר...

והכל בסודי סודות. מחוץ לשעות הקבלה...

ובינתיים מתוודעים להורים אחרים כמותם. והמחנה גדול. ויש כבר כאלה שהודיעו להם רשמית. ואלה מספרים בינם לבינם, שתמהים הם, שכואבים הם, שלבד מן המבשרים הרשמיים עם הזריקה, לא נמצא איש מטעם הצבא שיבוא ויאמר מילה טובה של השתתפות בצער, של הערכת הבן. אמת – מפקדים רבים הולכים לבתי החיילים שלהם, יושבים עם המשפחות עד היום. אך משפחות רבות מאוד לא זכו...

*

משפחה ממושבה קרובה לתל אביב סיפרה: 

"יום אחד היינו בלשכת הקשר למשפחות, ושם ראינו מודעה שאסף יגורי ימסור על הימים האחרונים של היחידה, בבית החייל. ההזמנה לבוא היתה ליום ה-4 בדצמבר, ואילו אני ראיתי זאת ב-5 בדצמבר. יום לאחר הפגישה. נצטערתי מאוד, ואף התרעמתי שלא מצאו לנחוץ להודיע לי. לגודל צערי לא ביקרתי בלשכה יומיים שקדמו לפגישה..."

בעצם, חסד עשו עם אותן משפחות שלא זכו לבוא למפגש בבית החייל, או שביקשו לשמוע יותר פרטים, וזימנו את אסף יגורי לספר להם. היו שם כ-10 משפחות, וכל משפחה באה על כל בניה. כמובן... כולם הוזמנו לאותה שעה, שעה ארבע אחר הצהריים, וישבו וחיכו משפחה משפחה לתורה. בתור ארוך כשל קופת חולים. חיכו שעות רבות כי המפקד שוחח עם כל משפחה לחוד, ולא חסך מזמנו. היתה שם אם שכולה שבאה מדימונה. ביקשה אותה אישה מהורים שתורם הגיע, לוותר לה על תורם, כי עליה לשוב כל הדרך בחזרה לדימונה, והיה כבר מאוחר, ותנאי התחבורה הציבורית של היום ידועים... ההורים הסכימו, אולם איש הצבא הממונה על התור – לא הסכים. "התיק כבר נמצא אצל אסף, על השולחן..."

אותו מפגש עם אסף יגורי היה נקודת האור היחידה בחודשי התופת. הוא תיאר את הימים האחרונים של הבן, הסביר את הפעולה ואת חשיבותה. סיפר על עמידתו הגאה, על שלבי המלחמה, בקיצור – בלי מילים גבוהות. יצאו משם יודעים שבניהם היו גיבורים, שבמותם ציוו לנו ולמדינה חיים. שחשובים היו ויקרים ומותם לא היה בכדי.

"חזרנו הביתה, איך לומר זאת - - - חזרנו מעודדים..."

*

עד שלא מקבלים הודעה שחור על גבי לבן, עד שלא נסגר התיק – לא נסגר המעגל, נקרעים בין תקוות ליאוש. חוזרים לראותו בשבי למרות הכל. חוזרים לראותו שסוע בשדה, שרוף בתוך הטנק. ולא טוב. לא טוב. הלך האב לבקש חסד. הודעה רשמית ביקש. מכתב. ומכתב בא, מצורף לגלויה. אבל לא זה שציפו לו. הגלויה ששלחה האם לבנה. היחידה לא מצאה לנכון לבדוק אם הנמען אינו מצוי בין החללים או הנעדרים והחזירה את הגלויה בהערה קטנה "לא ידוע..." "לתקן את המספר האישי..." חייל שנהרג ב-1 באוקטובר ושאמו שלחה לו עשרות גלויות, מתחילה לקבלן בחזרה בחודש דצמבר. ובמכתב הלוואי מציעים לאותה אם לציין בעתיד כתובת ופרטים מלאים של הנמען. והמכתב הזה, אף הוא פיסת נייר עלובה כמובן... חתום על ידי רס"ן יהודית הר גד, קצין הדואר של הצבא."

ובכן, יהודית הר-גד רס"ן, הנה לפניך הפרטים שאת מבקשת, "כדי למנוע מקרים כנ"ל ולסייע": מספר אישי ז"ל, טנק שרוף של המפקד (הרביעי שהחליף), שכונה – מול הארמיה השנייה, רחוב – 11 באוקטובר קומה - יום חמישי. עכשיו, שיש לך כל הפרטים האלה, תוכלי לאתרו?! אותו ורבים אחרים שאינם עוד... 

המכונה שלך ממשיכה להחזיר את הגלויות אליהם.

והחיילים והיחידות שמצאו לנכון להחזיר את הגלויות הללו בציון "לא ידוע" – מדוע אינן יודעות להחזיר את החבילות שנשלחו לפי אותה הכתובת? חבילות יקרות לשולחיהן, כי היו ביניהם פריטים יקרים של החיילים בהיותם בחיים. הורים רבים אחרים פנו בבקשה לקבל את חפצי הבן. הם היו צעירים – הבנים. ומעט מאוד נשאר מהם להיאחז בו, לנגוע בו. למה אין הצבא דואג להחזיר למשפחות את החפצים האישיים החשובים כל כך, היקרים להם משום שהיו עם הבנים עד אחרון הימים... במידה שנמצאו – צריך היה להחזירם ומיד.

*

נשבעתי שלא אכתוב על מחדלים. לא עכשיו – שעדיין מצויים אנו במלחמה. אבל משום שעדין מצויים אנו במלחמה, אסור לעבור לסדר היום במקרה דנן. המכוער במחדלי המלחמה הזו, אסור לו שיחזור על עצמו.

מחדל זה אינו קשור לא במודיעין ולא בשיקולים מוטעים והוצאת מסקנות אומללה. ולא בנשק ותחמושת שאזלו, ולא בקשרים עם ארצות הברית. למחדל זה לא גרם חוסר כוח אדם ולא הפתעה. לא קו-בר לב, שלא עמד במבחן, אלא חוסר לב. הזילזול הוליד אותו – ואין צורך בוועדת חקירה כדי להגיע למסקנה זו.

והרי היינו צריכים להיות כבר למודי ניסיון – לדאבוננו. חייבים היינו לדעת כבר כיצד עושים זאת בדרך ארץ. כמה יפה למדנו לערוך טקסים, מסדרי כנפיים, מסדרי יום עצמאות, הזמנות למכובדים. כמה יפה  למדנו לערוך הלוויות ממלכתיות. איך אנו יודעים להכין מבעוד מועד סדרי הלוויה לחשובים עם הזמנות מכובדות. ורק בצער ובכאב הנוראים מכל. של עם שנגזר על ההורים לקבור את בניהם – אינו יודעים דרך ארץ. עם כל הכאב של נפילת בנים לפני הוריהם – יש הוד בשכול. איך העזנו לפגוע גם בו...

אמת, משרד הביטחון אינו מזניח את משפחות החללים. דואגים להם מבחינה כלכלית במידת הניתן. וגורל משפחות חללים שפר ביחס למשפחות ששכלו את הבנים והאבות "באופן פרטי..." לילדים נשאר "אבא מפרנס" פחות או יותר. ויש גילויים נהדרים של התנדבות ומסירות. אבל בעיקר בכל הנוגע בעניינים שבמעשה. בחומר. ונחפזים להוסיף גם חוברת הסברה עם זכויות ומשתדלים לא להשאיר עגונות ובשל כך משתהות לעתים ההודעות למשפחות הנפקדים... אבל גם זאת עושים בחיפזון רב מדי. בחיפזון שיש בו מן העלבון בהולים להודיע לרעיה שהיא מותרת בנישואין. ועדיין חי הבעל בלב, בנשמה. בבית.

כל דבר שבטקס אישי ואינטימי – נשחק. נרמס. למן הרגע שבנך, בעלך, אביך נקרא לצבא, מפקיעים אותו ממך. ואם הוא נופל – הוא נופל לצה"ל. מספר בצה"ל. ובמשך זמן רב – חייל אלמוני. שמו לא ייזכר בעיתונים, ולא בשום כלי תקשורת אחר.

נבצר מבינת אנוש להבין מפני מה לא מפרסמים את שמות החללים – טוענים ההורים. בזמן הקרבות ממש אסרו פירסום – וניתן היה להבין עוד. אבל עתה, לאחר שפורסם מספר האבדות? גם הורים שבנם לא הובא לקבורה, אינם מבינים את הנימוקים, ואינם מקבלים את ההסבר שלכבודם עשו זאת. שעד שלא נודע גורל כולם לא רצו לפגוע (פתאום עדינות כזו...) ונמנעו מלפרסם.

יש טעם בניחום אבלים. ומצווה גדולה היא. מי אפוא מצא את עצמו ראוי ורשאי לבטל דבר שבמסורת ואחת המצוות המקודשות? מפני מה צריך להעביר מידע זה כמו סוד צבאי? מדוע צריך להטיל על ארץ שלמה חרדה לפגוש בידידים? אשמה של אי-ביקור?

ישנם אנשים המבכרים להישאר לבדם באבלם – אבל ישנם, והם הרוב, שמוצאים נוחם. מעט הקלה. איך לוקחים על עצמם אנשים, מוסדות את הרשות להפקיע מן המשפחה את מעט הניחומים. מי ייפה את כוחם להלאים את האבל?!

בחורים שהלכו חשופים בצריח. השאירו אחריהם משפחות חשופות בחיים. והן פגיעות...

 
לייבסיטי - בניית אתרים