ה"גראנד הוטל" של יפו

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> ה"גראנד הוטל" של יפו

 

24.11.72 (הכתבה המקורית חסרה בקלסר)

ה"גראנד הוטל" של יפו

זר בתוך עמו

ביפו, ברחוב יפת ארבעים ושתיים, לא רחוק ממלון "חיים-ברוך" המפורסם – מלונם של אבות היישוב וחלוצי העלייה השנייה – מתנשא אל-על בניין רב קומות, מעון לעולים רווקים מגיל שמונה עשרה ועד שמונים.

350 איש ואישה חיים פה "על מזוודות" ב-171 חדרים בודדים שמעליות ופרוזדורים ארוכים מובילים אליהם ומפרידים ביניהם. אנשים שקרעו את עצמם מתוך חייהם, משפחותיהם, חבריהם, אפילו מבדידותם שהיו כבר רגילים בה; כי היו מאוחדים ב"אהבת ציון", בשאיפה להגיע לישראל – מוצאים את עצמם במין "גראנד הוטל" של ויקי באום. איש איש נאבק עם בעיותיו ומשחק תפקיד בדראמה פרטית משלו. זר בתוך עמו.

אל מדינת היהודים חרפו נפשם לבוא, ואל ישראל לא הגיעו.

וכשבאים בערב לראות "אנשים חדשים" (נוסח עגנון) ואת פניך מקדם אולם גדול וריק שבירכתיו נם-לא-נם איזה בחור ממונה על שולחן ותאי דואר, ורואים מעט שבאב מיפו סוקרים בעין חמדנית את הצעירות הנקרות פה ושם, או כשרואים את גבו של עולה הדבוק למכשיר טלפון ציבורי מקולקל, מנסה לשווא לקשור קשר עם ישראל... ועולים במדרגות וכל הדלתות סגורות ואור בוקע מחריצים, ובפרוזדורים הריקים עומדים ריחות של תבשילים מתבשלים על כיריים זעירות – המוצבים על מקררים זעירים, כשנושמים את "הגאולה" הלכה למעשה – רוצים לבכות.

ואני מודה ומתוודה, התביישתי לדפוק על הדלת, ששם נאמר לי כי מצוי העולה שאותו חיפשתי. לא עמד לי הכוח לראות באוזלת-היד, בהתבטלות העצמית ובחרדה של מי שרק אתמול-שלשום עשה את הבלתי-אפשרי. של מי שרק אתמול היה גיבור נערץ והעולם נשא אליו עיניים. ואך הגיע אלינו נתמעט בעיני עצמו עד כדי כך שבלי יד מנחה הוא חושש להוציא ראשו לרחובה הזר של עיר עברית.

הזרות הזו, שלתוכה נופל העולה החדש, אינה אופיינית לדיירי "גראנד הוטל" שלנו. זו מנת-חלקו של כל עולה כמעט. אבל קשה היא שבעתיים לעולה הרווק, שצריך למצוא את ישראל לבדו ובייחוד אם הגיע לגיל שבו אין שואלים עוד "למה אינך מתחתן", אלא "למה לא התחתנת". אדם שנשאר בגפו שנים רבות מלא בעיות למכביר. על אחת כמה וכמה במצב התלישות של עליה.

מה כואב לעולה הרווק?

כואבות לו הבעיות האישיות שלו, הבדידות המוציאה אותו מחברת העולם הנשוי. כואב כשאול שהמדינה מפלה אותו ואין הוא זכאי לשיכון משלו. הוא יראה את חבריו למטוס, את חבריו לספסל הלימודים באולפן, את מכריו ממרכזי קליטה – הולכים בשמחה וששון לדירות משלהם ונהיים אזרחים עם כתובת. לפעמים יוזמן לסעוד על שולחן-שבת של אותם חברים, ובניהם כשתילי זיתים סביב שולחנם, והוא עדיין יושב במרכז הקליטה; כמו נער שנשאר עוד שנה בכיתה. ועיני מנהל הקליטה שואלות באלם "עד מתי...".

לבסוף ישלחו אותו למעון העולים ביפו – לחלק חדר עם עוד אחד כמותו.

שואלים אצל העושים למען העליה, בסוכנות, במשרד הקליטה – והתשובה: "עמדנו על הבעיה. ונמצאים בניינים בתכנון לעולים בודדים. ואולי אף עומד בניין אחד או שניים מאלה בבנייה, אבל עד אז יעברו לפחות שנתיים. אנו מציעים בינתיים דירות שיכון לשניים-שלושה עולים ביחד. אין אצלנו דירות קטנות כרגע. מה לעשות? לפי ניסיוננו ההסדר הנוכחי פועל יפה."

ההסדר אולי "יעבוד יפה" אם מדובר באנשים צעירים. הם ימצאו את דרכם בחיים. יתחתנו, ימצאו דירות אחרות, או השכן יפנה את הדירה. אבל אם מדובר בשני גברים מבוגרים – זהו הסדר לאורך ימים. אולי לכל החיים. ואיך אפשר "לזווג זיווגים" כאלה – לקבוע גורלות אדם לפי "דירות מתפנות"?

אמרה לי אשה נהדרת במרכז קליטה במיראמר: "אני אלמנה. הוכיתי בידי הגורל, ומאז אני חיה בגפי. האם בשל כך איני זכאית לפינה משלי. לפרטיות כלשהי? אדם בודד, שאין לו נפש קרובה בעולם, לפחות תהיה לו פינה משלו...".

וכך יושבת היא כבר כמעט שנה במיראמר. "רק לא ליפו", היא מתחננת.

*

לוא היה לבן-שיער אפשר היה לומר – דוב צפוני הוא. אבל הוא שחור בלורית וגביניו עבותים ופנים גדולות וגלויות לו וקולו עמוק והוא מיטיב לשיר והוא שר שירים גרוזיניים. והוא שר שירים רוסיים. כל גופו שר עמו. והוא צוחק באותו קול עמוק וחם, עד שכל החדר הקטן בקומה השמינית – מתמלא בקולו וכולם צוחקים עמו.

"דאוואי," עוד מחרוזת, והדוב השחור נענה ושר שיר לאישה אהובה בהירת שיער ופורץ בבכי. ובוכים עמו. כי אשתו נשארה שם. ויפה היא – הוא אומר. ונשארה בגרוזיה כי אביה חלה. והוא עלה. לפני ארבעה ימים הוא עלה ומאז הוא מתהלך כסהרורי. צוחק כשהוא זוכר שהגיע – ובוכה כשהוא זוכר שעזב.

"איך נוטשים אישה, תגידו אתם!" הוא מטיח כלפי עצמו. "איך עוזבים אישה צעירה ויפה..."

על כן ערכו לו חבריו מסיבה. ישתה וישכח. ישתה וישמח. ובכל זאת, החדרים אינם סגורים כל כך. ואיכשהו מגיעים לחדרים הסגורים דרך הפרוזדורים הארוכים. אלה שבאו לפני חצי שנה ושנה וכבר עובדים – מי בחוץ ומי בחדרי המעון (סנדלר, ומסג'יסט, וספר, ותופרת – וצייר, ופסנתרנית, ומורים וגרפיקאים) – קנו קוניאק ובירה, ושכן מעבר לרחוב שמדבר עברית הנשמעת יותר כערבית הביא כריכים מתובלים ואת אשתו שהכינה אותם.

ובאו עוד שניים-שלושה מן הקומות האחרות, ושניים מן המסעדה הקטנה שליד חנות המיסיונרים וישבו על שתי המיטות הצרות, והגרמופון ניגן שירים רוסיים, ובפינה בין דלת הכניסה לשירותים אף ריקדו צמודים צמודים – עד שנפתחה הדלת וגזלה את משטח הריקודים.

"ראש ועד" עולי רוסיה

אחד מהנדס מגרוזיה, אחד עורך-דין מצרפת, אחת צלמת מניו יורק, אחד מתמטיקאי מבוסטון (כמדומני). ואחד מוסיקאי ממוסקווה, ואחד אדריכל מלנינגרד – ואולי בילבלתי את המקצועות ואת הערים, ואולי לא – בכל אופן, הרוב מברית-המועצות, וגם אחדים מארצות המזרח. יש ותיקים ויש חדשים – והשפה המשותפת – כבר אחרי ימים אחדים – עברית. 

העולה מגרוזיה אינו יחיד שהשאיר את אשתו ועלה. היא עוד תבוא. עוד תבוא – הוא מקווה. אבל יש גברים ונשים שהתגרשו ועלו, כי בני-זוגם מיאנו לעלות. ואחד מהם הוא ברוך מווילנה. איש כבן חמישים, מרצה באוניברסיטה, מנהל גימנסיה לשעבר, בקי מאוד בהקניית השכלה למבוגרים. כך הוא מספר וכך ניתן לראות לפי החיים שהזרים במצבור הבדידות והבדילות של רחוב יפת ארבעים ושניים. 

"לא יכולתי לחיות שם אף יום אחד נוסף. לא משום שהיה חסר לי משהו בחיי היום יום. היו לי הרצאות מעל לראש, היו לי עבודות שפירסמתי, בית נאה, בן ובת נשואה והיא ביאוכימאית ואפילו נכד יש לי. אשתי רופאה מבוססת. אבל כמה זמן אפשר להיות זר?

"קיבלתי חינוך ציוני, גדלתי בתוך התנועה הציונית, איחרתי לצאת לפני המלחמה ומאז אני נאבק. וברגע שקיבלתי את האישור סירבה אשתי להצטרף אלי. כיוון שהיא לא רצתה לעלות נשאר ביתנו וכל אשר בו שלה ושל הבן, ולי לא היה כסף לא לאשרה ולא להוצאות הדרך.

"לקחתי הלוואה אצל חבר... ליטאי. גוי. הוא ראה שאיני יכול לנשום יותר. אני ידעתי ואני יודע, שלולא מילאתי את משאת נפשי – לולא הייתי עולה לישראל – הייתי נמק שם. הייתי חדל שם."

והנה הוא כאן. ויש לו חברים טובים מן "ההכשרות", ויש לו חברים בקיבוצים והם מזמינים אותו. אבל הימים בוערים בו. "לא באתי לפתור לעצמי בעיות אישיות. להשיג דירה או איזה אביזר או איזושהי עבודה – אני באתי לתת. להביא תועלת. להחזיר את כל מה שהחסרתי על שאחרתי לבוא."

אולי, כשהסיפור מסופר בריכוז כזה – נשמעים הדברים בומבסטיים.

אבל לא כך הוא. הוא אומר את דבריו בשקט, בהססנות. הוא מגשש לדעת היכן וכיצד יוכל להביא את מירב התועלת. בעוד חודש חודשיים – הוא סבור – תיזכר לו העברית מחדש. ואני איני יודעת מה עוד ניתן לזכור. שפתו רהוטה. ומורתו הצעירה – הבאה לשבת עמנו מעט – מבטיחה שהוא התלמיד המצטיין.

"ראי מה למד בחודשיים. כשבא לא ידע כלום."

"הכיצד? עברית כמו זו לא לומדים על רגל אחת. אולי נזכרים...".

"לא ידע. לא ידע – מבטיחה המורה – הכל למד עכשיו. למשל, היה אומר 'חפץ'. האם זו עברית?"

ועד שמי שצריך לשבץ אותו בעבודה מתאימה, שיוכל להביא בה את מירב התועלת, מינה הוא את עצמו להיות ראש ועד עולי רוסיה – ועניינים התחילו לזוז במעון הבודדים.

"יש בינינו כוחות"

הוא עוזר לתרבותניק, המשורר עודד בסר, ברעיונות, בהוצאה-לפועל – מדרבן את דיירי המלון לשתף פעולה, לשמוע ולהשמיע הרצאות, לסדר ריקודי עמים, מפגשים עם אקדמאים ישראליים. טורניר שח, תחרות עם מעונות ומרכזי קליטה אחרים, קונצרטים – ומשהו ב"שממה" הזאת פורח.

ושמא ההתרשמות הראשונה היתה דראסטית מדי...

"אנחנו אנשים מבוגרים וצריכים לזכור שכוחו של אדם בחיים משותפים, במעשים למען הזולת, למען מטרה. אנחנו לא ילדים שצריכים לגננת – אפילו שאנו עולים...", הוא מנסה לשכנע אותי.

"היה טוב, לוא ניתנו לנו תפקידים ועבודה גם בתוך המעונות, במרכזי הקליטה, שלא יעשו הכל בשבילנו. שנשרת את עצמנו. שנקים מפעלים תרבותיים וחברתיים. שנסביר ונרצה ונלמד."

"יש בינינו כוחות. שנלך להסביר לאלה שזרקו הכל אחריהם ורצו הנה – ועכשיו הם מבוהלים, ובודדים, ומכוונים אל המדינה את אכזבותיהם האישיות, את געגועיהם לרעיות ולילדים שהשאירו שם, בריצה הזאת להגשים – ורוצים לרוץ בחזרה."

אהבה ועליה

הוא עדיין "עולה חדש" בין "ותיקי הבדידות". זמנו הפנוי לעצמו הוא עדיין שמחה לו, וכל שעה מנוצלת ללימודים, למחקר, ולרישום ראשי הפרקים של הדיסרטציה שלו לתואר דוקטור, שנלקחה ממנו על הגבול – והוא מקווה לכתוב אותה מחדש.

אבל גם הוא חוזר אל החדר הקטן עם שתי המיטות, זו מול זו, ועוד איש זר באותו חדר שיישב עמו מי-יודע-עד-מתי, ואל הכירה הקטנה שעליה הוא מבשל ארוחה, ואל המקרר הזעיר, והכבסים – ומה שקורה שם בינו לבינו, כאשר הדלת נסגרת ואין מישהו קרוב באמת להתחלק בו בתוכניות, באכזבות, בחששות, בשמחות, כשמתגעגעים לבן הקטן, ולאישה שעמה עשה עשרים וחמש שנות חיים, ולבת ולנכד, ולספרים המתגלגלים בארגזים, ולשולחן הכתיבה בבית חם, לדירה ולמעמד ולמילת-הערכה על הישג – רק הוא יודע...

*

הכיר אותה באחת המסיבות במעון. צברית. הביט בה וראה עיניים שחורות כמו של רחל אמנו – כשהיתה עוד נערה. מכאן לכאן מוכן היה לעבוד בשבילה שבע שנים. עוד בטרם ידע את שמה. חלום חייו היתה נערה שנולדה בגליל, ואולי בירושלים. מוטב בירושלים. ילדם יהיה צבר דור שני! דרכה, דרך רחל שלו, ויהיה שמה מה שיהיה – יעמיק שורשים. יהיה בן הארץ הזאת.

היה בחור יפה, גבוה. בהיר מאוד. עיניו ירוקות זרועותיו חזקות – יופי של בחור, היו אומרות המורות בינן לבינן, ולא אחת זרקה בו יותר ממבט.

איפה רואים בחורים כאלה בישראל? כלומר – בחורים כאלה ולא נשואים?! חוטפים אותם עוד בבית הספר העממי, בכיתה ח' – ולכי ותעשי משהו.

אבל בחורנו לא ראה את הבחורה שבמורה. היא שייכת לאולפן, היא חלק מן השפה העברית. מן המוסד. מן השלטון, ממחנה אחר לגמרי. ולא הועילו העיניים הרכות, והעזרה בשיעורים אחרי הלימודים.

היא לא היתה הנערה הישראלית הראשונה שראה. תחילה, כשאך בא, נראתה לו הארץ מלאה בחורות, כפרדס עמוס פרי הדר. גש וקטוף. אבל לא עשה כן בשל יחס של כבוד. וכי מה זה היה בשבילו להתחיל עם איזו נערה בלנינגרד. פגישה באוטובוס, ברחוב, בחנות, בספריה – וכבר יוצאים בערב לראות סרט... אם תרצו לקרוא לזאת כך. אבל לא כן נוהגים עם בת ישראל בארץ ישראל... הלא יכולה היא להיות בת רב, או בת גנרל בצבא הגנה לישראל, או קצינה בעצמה וגיבורה...

תחילה ילמד איך וכיצד להתהלך עם נערה ישראלית. ילמד מעט עברית. ידע לאן יוצא כאן בחור עם בחורה. ירוויח מעט מעות.. הלא לא "יוציא" אותה על קצבת הסוכנות...

אחר כך, שכבר היו עמו מעט מצלצלים מרווחיו הוא, ומעט מילים בעברית, וידע כבר את רחובות העיר, ובחר כבר באיזו מסעדה יסעד עמה, עם הנערה הישראלית הראשונה ואולי אף היעודה לו, לא מתוך שאכל באותן מסעדות אלא מתוך שחקר ושאל והסתכל מבחוץ – אז כשכל הידע ו"האמצעים" כבר היו עמו – פתאום כמו נעלמו כל הבנות. אין אחת שלוכדת את עינו. ואם יש אחת – נשואה היא. ואם לא נשואה – אלוהים. כמה אגרסיבית.

פגישה שכזאת

כשקמה ללכת, ביקש! "תשארי עוד. אני רוצה לדבר לך."

אבל היא הלכה. ולמחרת היום צילצל לביתה: "את יודע מי מדבר אותך?"

היא צחקה מעבר לקו, שמעה את שתיקתו וביקשה סליחה. מכאן לכאן נדברו להיפגש.

ישבו זה מול זו. בית הקפה היה מלא עשן של טיגון מן הארובה שנתקלקלה ואוויר נשום. היו עמו כל געגועיו לפרוש לפניה – ובדרך הארוכה באוטובוס מיפו לתל אביב חזר לכבודה על שיר של לרמונטוב. התחיל לדקלם את השיר וזכר שאינה שומעת רוסית.

ישבו ושתקו.

"אני משעמם לך?"

"לא. לא. סוודר יפה יש לך," אמרה כדי לשבור את השתיקה.

"מבקש סליחה. לא לבשתי ז'קט. הז'קט בבגאז' בנמל. יש דירה – לוקחים את הבגאז' ואז יש ז'קט. מבקש סליחה. באתי עם סוודר לא יפה ללכת עם בחורה."

"אבל באמת שהסוודר יפה. עוד מוקדם ללבוש ז'קט. באמת..." ושוב לא היה מה לומר.

"את לא שאלת אם יש שיכון, מה אני עובד, כמה שנים אני, איזה אקדמאי, את לא מעוניינה אותי?!..."

"בי."

"תודה רבה. בי!" כמו ירה. וידעה שטעתה.

"פה לא אינטרסניה," אמר הוא. 

צריך רק לשבור את הקרח. הוא בחור נחמד. ידעה...

"מה אתה רוצה שנעשה?"

"ללכת לבית לך."

"לא נוח בבית שלי," שיקרה. "בפעם אחרת."

"אני ג'נטלמן..."

"אז בשביל מה ללכת לבית שלי..." צחקה. "אני יודעת שאתה ג'נטלמן. אבל הבית שלי לא מסודר. לא נקי," שיקרה שוב. זכרה את החדר במעון באותה מסיבה שבה צחק ובכה הגרוזיני, והתביישה שיראה מה מרווח ביתה.

לקולנוע לא רצה ללכת. לתיאטרון כבר היה מאוחר – הלכו איפה לטייל ברחובות העיר. וכיוון שהלכו הביטו בחלונות המוארים ובמכוניות החולפות.

"הנה, כאן אני גרה," אמרה לו. והוא המתין בשקט רוגע. ישב מעט ותשלח אותו. תאמר – עוד מעט יבואו הורי וילך. אלא שלא היה צורך בכך. הביט בה כה וכה, אסף רגליו והלך. היא היתה זרה, אחת מאותם ישראלים שבחלונות המוארים. כמו המורות – חלק מן השפה העברית. ממחנה אחר.

"תגיד אתה ברוך הבא"

ברחבה שלפני הכניסה למעון, שבה חונות מספר מכוניות עם מספרים לבנים, המוציאות אותם, את העולים, למחנה אחר... נעצרה מונית ומתוכה יצאה עולה "ירוק", אחריו מזוודות עור יפות ומפונקות.

"בטח אמריקני," תרם מישהו. ושלוש גברות נאות במיטב שנותיהן, שישבו בשיחה וסריגה כמו בטיילת דיזנגוף, הרימו ראשיהן שסודרו והדיפו ריח נעים של מי בושם. הסתכלו בו וחזרו לסרוג. היה צעיר מדי.

והעולה התרוצץ כה וכה. מן המונית אל האולם ומן האולם אל המונית.

"איך נכנסים הנה. כלומר, איך מתקבלים? איש אינו ניגש לומר ברוך הבא..."

"אהה," נאנח אחד הוותיקים. "לו היה קם מישהו ואומר 'ברוך הבא. שמחים שבאת לישראל, חיכינו לך...' לא היינו חיים פה כמו באיזו ספינה רחוקה מחוף. היינו עושים קפיצת דרך."

"למה לא תעשה זאת אתה?"

"לא חשבתי על כך," הודה וקם, ואץ אל החדש, הושיט את זרועותיו והתחיל בנאום הקטן...

"מה קורה פה – מחבק אותי, מתנשק... מה אתה חושב, שאני חדש? אני חוזר מחו"ל, נסעתי להתחרות, לייצג את ישראל..."

"כמה זמן אתה בארץ?"

"שלושה חודשים. אני אקדמאי, בן שלושים, אני קונה וולבו. היה קשה לבוא לישראל. ישבתי בבית סוהר. אין לי אישה, אני רווק. יש לי שיכון...".

*

פתאום חדל קולו להיות לעגני: "ואני לא הולך מפה. כי מה אעשה לבד בבית, בדירה לבד, בלי חברים, בלי אנשים מסביב, ומנהל ומורות ואם בית קטנה...".

 
לייבסיטי - בניית אתרים