ה"מלכודת" של ברוניה מחדרה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> ה"מלכודת" של ברוניה מחדרה

 

25.9.70

ה"מלכודת" של ברוניה מחדרה

אפשר להבין – ומותר לסלוח

מישהו הביא לי עיתון רוסי, ששמו "קומסומולסקיה זנאמיה" – ובו מופיע מאמר קורע לב מאת תושבת ישראל "אשר עזבה את מולדתה, רוסיה הגדולה, שהאכילה והישקתה אותה וגידלה אותה, ונקלעה לארץ צמאת מלחמות אשר לעולם לא תיהפך למולדת".

במכתב-מאמר הזה היא כותבת בפרוזה ובשירה כי "תמיד" תמיד הנך לפני, בכל גדולתך ויופיך. לא. לעולם לא ייהפך הנכר למולדת. גם אם אחיה כאן שנים ללא ספור. אותך אני אוהבת, רוסיה שלי, את בלבדך מולדתי. אותך אני אוהבת, רוסיה הסובייטית, רק את יקרה ללבי.

במאמר הגדול הזה מסופר גם כי ברוניה קופלמן היתה אזרחית סובייטית ושם משפחתה לפני נישואיה היה קוצ'ור. קרובי המשפחה מסרו את המכתבים לפרסום – כתוב במאמר "בתקווה שפרסומם יעזור לברוניה להילחץ מן הסיוט שאליו נקלעה משום שהאמינה לרמאים הישראליים. והמקרה של ברוניה ישמש גם אזהרה לאחרים."

היא התגוררה באודיסה והיתה בת למשפחה גדולה ומלוכדת. כאשר החלה המלחמה, הלכה לחזית להגן על המולדת מפני הפאשיסטים. בשובה, בשנת 45, לא מצאה את משפחתה. כולם אבדו. פגשה בנכה מלחמה, ונישאה לו. אולם לאותו אדם היו אחיות בארץ שכתבו לו מכתבים וקראו לו אליהן. וכך הגיעה עד הלום. אמנם, איזו קרובה רחוקה, שגרה במזרח הרחוק, על האי הבודד ביידוקובו, שאליה כתבה וסיפרה לה על תכניותיה לעלות לישראל, הזהירה אותה לבל תעשה זאת, לבל תתפתה להבטחות. אך היא לא שמעה בעצתה שנבעה מגילוי לב פועלי, ויצאה לארץ המובטחת. כעבור שנתיים-שלוש הגיעה גלויה צבעונית: פרחי הדר, שמי תכלת וצפרי גן עדן. אידיליה. אולם מן העבר השני של האידיליה הזאת שורות אנושיות בדיו סגולה:

"היום הוא האחד במאי. חג האביב והעבודה. כתמיד ביום זה הנני נזכרת במולדת הגדולה. כיצד לא תשמחו אתם, יקירי, כאשר החג הזה הוא לכולם. אין עשירים ואין עניים. אצלכם משפחה גדולה אחת. אין בעולם יפה יותר מן המולדת הסובייטית שלי."

ובמכתב אחר: "משבאתי הנה (לישראל) קברתי בכלל את חיי. אם לא אצליח להילחץ מכאן, יהיה זה משהו איום ונורא. מאז אני כאן, חיי אינם חיים. עינויי הם ללא גבול. לחיים מספיק לנו. יש כאן מספיק סמרטוטים. אך מה מזה? הלוואי וישא הרוח כל אלה. כולם נלחמים כאן. שום דבר לא די להם. השד הביא אותי הנה. איני יכולה למצוא מקום לעצמי. באודיסה היו לי ידידים. כאן אין ידידים. כאן חי כל אחד רק בשביל עצמו. אני שונאת מלחמה, והלוואי וילכו לכל הרוחות אלה שמתחילים בהן, פשיסטים, אימפריאליסטים, הלוואי שכולם יילכו לכל הרוחות."

ובמכתב הנושא תאריך 11 במאי 70, מתארת ברוניה קופלמן – את תלאותיה כיצד חיפשה שגרירות אשר תעזור לה לחזור למולדת. בחיפושים האלה מצאה עוד אנשים שנפלו לתוך הפח הציוני ואינם יכולים להילחץ ממנו.

*

התעניינתי למצוא את הכתובת של ברוניה קופלמן זו, ואחרי התרוצצות רבה, וביקורי פתע במשפחות קופלמן אחדות, בתל אביב, בחיפה ואיפה לא, הגעתי למסקנה שה"סופרת" עצמה, כנראה בכלל אינה קיימת. ואם ישנה כזו, ודאי לא כתבה מכתבים כאלה. ואם כתבה – ניסה ליבו הרחום של אב שכול ששימש לי מתרגם ראשון למאמר – למצוא תירוצים – בוודאי כתבה כדי להגן על משפחתה. ייתכן שיש לה שם משפחה שסובלת בגלל העובדה שעלתה ארצה, מה אנחנו יודעים.

"צריך להגיע אליה. אולי צריך לעזור לה..." אמר אותו אב שכול.

*

ברוניה אינה המצאה סובייטית. מצאתי את כתובתה בספר הטלפונים. היא חיה בינינו, בשיכון בחדרה, בדירה בת שניים וחצי חדרים ובתמיכה ממשלתית של שבע מאות לירות בחודש – המגיעה לה בתוקף היות בעלה נכה מלחמת עולם. והיא משיבה בתוקף:

"אז מה? אני קומוניסטית! אני אוהבת את רוסיה. אסור לי לאהוב אותה? אני אוהבת אותה, כי רוסיה היתה טובה אלי. כל משפחתי נרצחה שם, אבל לא בידיהם. בידי ההיטלריסטים. אני מתגעגעת לשדות הרחבים. אני מתגעגעת לאחד במאי, אני מתגעגעת לחברים שלי, אני מתגעגעת לנופים. אני ארבע וחצי שנים בארץ, איני יודעת עברית, ואני צריכה לקרוא את העיתונות היידית המטופשת. הייתי נראית יפה לוא שאבתי את התרבות שלי מעיתונות זו. אני מקבלת באופן קבוע עיתונים, ספרים, בטאונים. לא טוב לי פה. אין לי חברה, אין לי ידידים. ובכלל – אני חושבת שעושים עוול גדול ליהודים הרוסיים עם כל הצעקות הגדולות הללו, 'שלח את עמי'. סוף-סוף ברוסיה יושבים יותר יהודים מאשר בכל ארץ ישראל שלכם. הם חיים יפה. מה צריך לעשות פה את הסקנדלים ולצעוק ככה ולגרום להם חס וחלילה רעה. אצלנו ברוסיה ארץ של שלום. פה כל הזמן רוצים מלחמה. אני שונאת מלחמה."

אז למה עלית?

"הלא אמרת שקראת מה שפורסם בעיתון. אני לא מתביישת. את יכולה לפרסם את זה בעיתון שלכם. לילות שלמים אני יושבת וכותבת ובוכה ומתגעגעת. אני אמות מגעגועים. מחר הייתי קמה ובורחת מכאן, אבל איך אלך, ועל מי אשאיר את בעלי... את יכולה לכתוב את זה. אני לא מפחדת. מה יש לי לפחד? ממי יש לי לפחד?"

*

ברוניה, כנראה באמת מתגעגעת לרוסיה והיא חולמת – כפי שהיא כותבת – על אודיסה, ש"היום אתם מרימים גביעים לכבוד השנה החדשה, ואני יושבת על האדמה הזרה הזאת ומאזינה לקול מוסקבה..."

אבל למה היא מוציאה לעז? מוציאה לעז ונהנית מדירה טובה, נהנית מפנסיה נהנית מהגנת הבנים ש"אוהבים מלחמה" ויושבת לבטח בחדרה, ליד תחנת אוטובוס, לבל יהיה לה רחוק ללכת, יש לה טלוויזיה בבית, וטלפון. "והדלת שאינה נפתחת אף פעם" – צילצלו בה פעמים משך שהותי הקצרה שם, ושני המבקרים היו אחיינים של הבעל. והבעל – עיוור – דואגים לו לכל צרכיו.

"לי טוב כאן. כל כך טוב! רק חבל שאשתי אינה שבעת רצון. מאז שבאתי הנה 'אורו עיני' כמו שאומרים. שולחים לי ספרים מצוינים מהספריה שלנו בנתניה, יש לי חיים יהודיים, המשפחה שלי כאן ויודעים מי אני ומה אני. אני מישהו כאן. ומה הייתי שם?"

ומה היתה ברוניה שם? הקרובה שאליה היא שולחת אותם מכתבים עם זעקות שבר, יושבת אי-שם בסוף העולם על אי-בודד, וברוניה אפילו אינה מכירה אותה, אלא מפי השמועה, והיא כנראה קרובתה היחידה.

עשרים שנה נשואה הקומוניסטית הלוחמת הזו לאיש עיוור. והאיש שלה דתי. אוהב ספר, אוהב חג, אוהב את עמו. וכל משפחתו כאן. ואילו היא, אין לה כאן לא קרוב ולא גואל. כמו שאין לה בשום מקום אחר בעולם. ואשה יפה היא, ואולי גם בעלת איזה כשרון כתיבה, ואם לא כשרון, אז אהבת כתיבה – וכל המרירות של אשה נאה שהגיעה ל"פרקה השני", בלי שבעלה ראה אותה אפילו פעם אחת – כל הכעס של אשה שחייבת להיות חזקה – באו לתבוע ולנקום את שלהם. ומי אשם בכל? – כמובן, הקרוב ביותר – מדינת ישראל.

אולי באמת צריך לזכור זאת, ואולי באמת לסלוח. צריך לזכור שלעולם אין תובעים – אלא ממי שכבר נתן, וממי שמרגישים אליו קירבה גדולה, מי שהוא חלק ממך. ואולי סימן הוא של אהבה או אהבה בדרך. ואם לא לאהבה אז בוודאי ובוודאי סימן לשייכות יש בתופעות אלה. שייכות של קרוב משפחה שמגיע לו. אפשר להבין, ומותר לסלוח... לולא אך הביאו תופעות כאלה נזק, כפי שהן עלולות להביא. לולא הלבינו את פנינו ברבים...

 
לייבסיטי - בניית אתרים