ה"פרבר" האקסקלוסיבי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> ה"פרבר" האקסקלוסיבי

 

24.2.61

ה"פרבר" האקסקלוסיבי

הטלפון צילצל בעצבנות.

"שלום, גילה!" – אמרתי לתוך השפופרת, כשאך הרמתי אותה.

"איך ידעת שזה אני?"

"לפי הטמפרמנט של הצלצול."

"באמת נכון. אני כל כך נרגשת. כל הלילה לא ישנתי."

"מה קרה?"

"איפה את חיה, על הירח?! הייתי אמש ב'סיפור הפרברים'. נכון נפלא?!"

"עוד אין לי דעה. אני מחכה, שיפתחו את שערי הפרבר לאנשים בלי תלבושת ערב."

"בחיי שאת מצחיקה. כשאני ראיתי את המודעה הענקית ואת ההערה באותיות קטנות – 'תלבושת ערב' – דווקא נורא שמחתי. סוף-סוף מגיעה התרבות האמיתית גם אלינו. מה יש?! מישה אמר שאני צודקת בהחלט. כל מה שיש לנשים להפסיד זה את שמלותיהן. כמו שאמר קארל מארכס, קצת אחרת. אבל מה אשם הוא, כלומר, מישה! מניין יקח סמוקינג, או פראק, או השד-יודע-מה?"

"מה לבשת?"

"מה לבשתי? אל תשאלי. אני פשוט איני מסוגלת להירגע. יש לי שמלת ערב מלונדון. את זוכרת אותה? כזו זהובה בדגם סיני. ובכן, היא מתבזבזת בתוך הנפטלין. מתי יש כאן הזדמנות להתלבש כמו שצריך? הוצאתי אותה מן הנפטלין, מסרתי אותה לרענון במכבסה, וכשמדדתי אותה – חשכו עיני. תארי לעצמך – לבשתי אותה רק פעם אחת, היא עלתה לי הון תועפות, ועכשיו בכלל יצאה מן האופנה. פשוט גועל-נפש. רצתי אתה לתופרת שלי, היא בדקה אותה ואמרה שבכסף שאצטרך לשלם לה אוכל לקנות שמלה יפה יותר, ואקסקלוסיבית יותר באחת החנויות. עכשיו הכל בזיל הזול.

"נו, מה אספר לך? סרקתי את כל העיר. מדדתי את כל השמלות שבחנויות תל אביב והסביבה. השמלות שהיו במכירה הכללית, לא היו לפי טעמי. ואלה שהיו לפי טעמי, לא היו במכירה הכללית – כרגיל. ובינתיים הלכו הימים ונמוגו ונותרו רק עוד שלושה ימים. כשמצאתי שמלה שדיברה אל לבי, רצתי לאמא ותארתי אותה לפניה. היא אמרה, שאני השתגעתי לגמרי קטיפה שחורה רק תזקין אותי. אולי לי זה לא אכפת, אבל מה אני רוצה מחייה. היא בשום אופן אינה מסכימה ליהפך לאמה של איזו זקנה! ובכן, היא הצטרפה אלי והלכנו מסלון לסלון. בדרך פגשנו שתי חברות שלי ושתי חברות של אמא – והשמחה היתה רבה. הפכנו לשני מחנות. הצעירות היו בעד שמלות מבגרות, הזקנות בעד שמלות צעירות. ראיתי שרע, ביקשתי סליחה, וברגע שקיבלתי בחזרה את העצמאות – מצאתי את השמלה. מין יופי אקסקלוסיבי כזה! המוכרת הבטיחה לי, שבכל העיר כולה שבכל הארץ כולה, במזרח התיכון ואפילו בניו-יורק, לא אמצא עוד שמלה אחת כזו.

"רצתי הביתה להביא את המעיל ואת הנעליים ולראות אם זה מתאים. ואם כי הלב אמר לי, שכדאי לי להביא את מישה שיראה אותה, הזמן דחק וקניתי אותה.

"המעיל התאים. הנעליים לא כל כך. אז קניתי לי נעליים, ואמא קנתה לי ארנק, ובינתיים היה לי גם יום הולדת, אז מתחתי את מישה שיקנה לי בושם מתאים לצבע סגול... די. נכון שאין לך כבר כוח לשמוע מה עוד קרה?"

"סבלנות יש לי, אבל יש לי קו משותף והשכנה שלי מתפוצצת. ובכן, ספרי כבר, איך היתה ההצגה?"

"איך היתה! זה כל האסון. ההצגה היתה נהדרת, גדולה, משגעת. הרגשתי מטופשת בכל ההדר שלי. הכל זז במהירות כזו על הבמה, הכל רטט וסער. לאיש לא היה פנאי להסתכל על היושבים באולם. רק בהפסקה, כשיצאנו לעשן ולשתות כביכול, נוכחתי לדעת שלבד משתי זקנות הייתי היחידה שלבשה שמלת ערב! ואת יודעת מה אמר לי מישה בסוף ההצגה, כשעיניו מבריקות בלחלוחית מוזרה? הוא אמר לי, 'את יודעת, אם כי שלושים לירות זה רצח בעד שני כרטיסים, אני לא מצטער'. המסכן, לו ידע באמת בכמה עלו לו הכרטיסים!"

"מה זאת אומרת?"

"את רואה, המוכרת באמת צדקה. השמלה כל כך אקסקלוסיבית, עד שלא אוכל ללבוש אותה אפילו עוד פעם אחת."

 
לייבסיטי - בניית אתרים