והחייט רוצה לחזור

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> והחייט רוצה לחזור

 

4.9.70

והחייט רוצה לחזור

לא נתנו מכסה של לקוחות

סיפרו לי כי שתים-עשרה משפחות שהגיעו לישראל לפני מספר שנים, עומדות לעזוב את הארץ ולחזור לברית המועצות.

אחינו מעבר למסך, שמים נפשם בכפם וחותמים על עצומות במשטר האימים, כותבים למזכיר הסובייט העליון, בני משפחה מתרוצצים אצלנו וזועקים "אינכם עושים מספיק כדי לגאול את אחינו בברית המועצות המבקשים לעלות", צמים בחוצות ניו יורק כדי למחות בפני העולם שרואה ושותק. מכתב מגרוזיה נקרא בכנסת בישיבה מיוחדת למען יהדות גדולה ויקרה לנו, שמונעים ממנה להגשים את חלומה לחיות בביתה הלאומי. הכנסת כולה בוכה וגולדה מאיר יוצאת בקול קורא "שלח את עמי!" "שלח את עמי!" זועק כל העולם היהודי...

וכאשר לבסוף מצליחים להעלות משם קומץ יהודים במאמצים על אנושיים, קמות שתים-עשרה משפחות מבין הנגאלים, אורזות את חפציהן כדי לשוב ולחזור לשם.

מבררים במקום שצריך לברר והסיפור מתאמת. מדובר, בעשרים וארבעה איש ואשה שנרשמו בשגרירות הפינית ברשימת המבקשים לשוב.

כנראה היה להם רע ומר בינינו אם הרכינו את ראשם והלכו להתחנן בפני נציגים של ארץ ששרפו אליה את הגשרים בעצם מעשה העלייה. איזו רמיסת גאווה טמונה באקט כזה. לאיזה יאוש צריך יהודי להגיע כדי להודות: "שגיתי. מדינת ישראל אינה מה שחשבתי. רוסיה הגדולה, שטייסיה ותותחיה מאיימים על מדינת ישראל – היא אמא מולדת יקרה..."

מר ליאו טאורן, קונסול מיוחד לענייני ברית המועצות ופולין בשגרירות פינלנד קיבל אותנו במשרדו הנעים, הקבוע בדירה תל אביבית ברחוב כ"ט בנובמבר. כדרך דיפלומטים התנהל הראיון שלנו סחור-סחור. אם ידע למה פתאום באתי לראיין אותו – לא היה הדבר ניכר בפניו. "התפקיד שלנו הוא לשמור על האינטרסים של פולין ושל ברית המועצות בישראל. יש כאן רכוש רב לשתי המדינות, יש טיפול באזרחים שלהם."

"כמה אזרחים רוסיים ופולנים נמצאים בישראל?"

"איני יודע. אין לנו רישום."

"האם השגרירויות לא השאירו לכם את תיקיהם?"

"באתי לשולחן נקי. השגרירויות לקחו אתן את כל החומר. אלה שצריכים את עזרתנו באים."

"לאיזו עזרה זקוקים הפונים אליכם?"

"בדרך כלל הארכת פספורטים, אנשים זקוקים לתעודות, כמו תעודות לידה, נישואין, לימודים. לפעמים רוצים לאשר יפוי כוח כדי למכור איזה רכוש."

"פונים אליכם גם בבקשות לוויזות."

"פונים."

"מי?"

"כל מיני אנשים. אנחנו גם מעבירים בקשות לקונגרסים."

"וגם בקשות לאמיגראציה ושיבה לאותן ארצות?"

"גם אותן."

"האם בקשות אלה רבות הן?"

"יש הרבה עבודה..."

"האם הפונים הם אזרחים פולנים וסובייטים או אזרחי ישראל."

אין תשובה. 

"למה אתה חושב הם רוצים לשוב לשם?"

הקונסול ממלא פיו מים. 

"אני משמש רק תיבת דואר," הוא אומר וידו נחה על גיליון נייר כתוב רוסית באותיות צפופות. ולפי תנועת היד אפשר לראות שהתוכן ידוע היטב לקונסול ושהוא התעניין וקרא, ואולי אפילו כאב. אדם אינו מסוגל להיות תיבת דואר ותו לו, בייחוד לא אדם כמו הקונסול הפיני לענייני ברית המועצות ופולין, שסבר פניו נעים ועיניו הכהות בעלות מבע יהודי, נוגה.

"לא. לצערי איני יהודי," הוא עונה לשאלתי.

"כשעוסקים בצרות היהודים, ועדים לכל הטרגדיות שבוודאי נגולות כאן לפניך, אין פלא שנראים כאחד מאיתנו..."

"אין ספק שאנשים אלה עוברים טרגדיה גדולה. אבל לאן הייתי מגיע לוא הייתי מושפע מכך. זאת עבודתי. אגב, זה מעניין, בכל ארץ שאני עובד בה, אני מתאקלם בה ונראה כבן ארצה. לפני שהגעתי הנה עבדתי שבע שנים בעיראק, ולא פעם חשבו אותי לערבי. בפולין למדתי לדבר כמו פולני, וברוסיה כמו רוסי."

"אנשי שירות החוץ נעשים במשך השנים אזרחים של כל המדינות... אזרחי העולם," תרמתי. "למה אתה חושב מבקשים יהודים אלה לשוב לרוסיה, לפולין?"

הקונסול חוכך בדעתו. "אולי קשה להם להסתגל לצורת משטר שונה לחלוטין מזה שהיו רגילים בו. אולי נישואין מעורבים – אסור לי בעצם להביע דעה בנידון..."

*

ברחוב פגשתי ביהודי קטן מזיע שבא עם תיק גדול.

"עוד פתוח?" שאל אותי ברוסית.

"כבר סגור," עניתי לו בפולנית בחצי עצב חצי שמחה לאיד: "עובדים רק עד אחת וחצי." 

"עד שהגעתי הנה מביתי..." המשיך בפולנית בעלת מבטא רוסי כבד.

"איפה אדוני גר?"

"ואיפה גרה הגברת?" שאל ולא ציפה לתשובה כשם שלא השיב בעצמו.

"חוזרים, מה?"

"עד שנצא מפה, הנשמה תצא קודם. עד עכשיו אישרו רק ויזה אחת... לא רוצים אותנו בחזרה," דיבר אל עצמו.

"אדוני מספר לי..."

"ולמה הגברת חוזרת, - מדד אותי מלמעלה למטה. - אני מבין שאני חוזר. אני זר. ואין עבודה. אבל הגברת, נראה שהולך לה טוב. נראית ממש צברית..."

"תודה רבה..."

"לא צריך להיעלב. לא רציתי לפגוע..."

"ומה משלח ידו של כבודו?"

מכאן לכאן סיפר לי העולה היורד שהוא חייט. אין שום תלונות, הרי אני יודעת, פגשו אותנו בנמל, עם פרחים וארוחה, נתנו דירות, נתנו אפילו הלוואה גדולה שיקנה לעצמו חנות. פתח את החנות – וקונים אין. נתנו לו הכל. אבל קונים לא שלחו. אחרי שנותנים לאדם הכל, איזה סדר הוא זה. לא יכלו לדאוג בממשלה שיקבל את המכסה המגיעה לו של לקוחות וישלחו אותם אליו?

 
לייבסיטי - בניית אתרים