"...ושיער ארוך ירשו לגדל?!"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1971 >> "...ושיער ארוך ירשו לגדל?!"

 

ניו יורק 17.12.71

"...ושיער ארוך ירשו לגדל?!"

היה קר מאוד. עוד דקות אחדות של המתנה בתחנת האוטובוסים, שאף אוטובוס אינו נעצר בה, כי כולם עוברים עמוסים, ואקפא בלי שום בושה, באמצע השדרה החמישית הכי אלגנטית בעולם, ודווקא ביום בו רואיינה גולדה בטלוויזיה, וכול ניו יורק היהודית השתוללה מגאווה.

אמרתי לעצמי, ביום כזה לא נאה לישראלית לקפוא. הורדתי אפוא את ידי הקמוצה מהכיס, כמו שאומרים, קפצתי לאמצע הכביש:

"טקסי!" פקדתי.

המונית הראשונה שנעצרה נחטפה לפני שהיה סיפק בידי לומר ג'ק רובינסון. השניה, אף היא נעלמה באותה דרך, בלי שום דרך ארץ. וכאשר לבסוף הצלחתי להפקיע אחת לטובתי – הגיע אוטובוס, ריק מנוסעים כמו תינוק בן-יומו מחטאים. וכבר היה מאוחר להישמע להגיון הקר שתירגם בן רגע לעברית את משמעות שלושה וחצי הדולרים שהגאווה הלאומית שלי תעלה לי. אפשר היה להציל 14.70 לירות לטובת מגפי פלסטיק או שמלה מהוהה במרתף המציאות של 'אלכסנדר'...

אבל היתה עוד סיבה. בינתיים כבר הצלחתי להבקיע את דלת המונית במבצר הבגדים שעלי, וכבר צנחתי לתוך המושב כמו בול עץ, נלחמת בכפתורי המעיל העבה, הסוגר עלי כמו שריון ברזל.

"לאן?" נפלה השאלה הגורלית מן ההגה.

אמרתי.

"לאן?" חזר ושאל קול גברי שמאוד התפלאתי לשומעו, מאחורי תלתלים ארוכים שהגיעו עד למותניים. 

"רק רגע. רק אפתח את המעיל הארור הזה." רק אעשה כן ואוכל לקרב את פני אל הזגוגית המשוריינת בפני כדורים וידיהם של גזלנים, החוצצת בין הנהג לנוסעיו – ולצעוק דרך פס מחורר, "רחוב שמונים מערב והשדרה השמינית... בית מספר כך וכך..."

בחלקיק הדקה שהתמרון הזה ארך, נאספו מאחור אולי מיליון מכוניות צופרות כאילו יצאו מדעתן. ומעליהן זועקות סירנות של משטרה, מכבי אש ואמבולנסים.

"איני מסוגל לשמוע..." זעק הנהג. "זו עיר מטורפת. לאן, גברת?"

וכך יצאנו לדרך.

*

"וול, באיזו דרך את רוצה שאסע?..."

"בדרך הכי קצרה, כמובן."

"ואיזוהי הדרך הקצרה ביותר, לדעתך?"

"אני לא יודעת. הרי אתה הנהג..."

"אני רוצה לבחור בדרך הרצויה לך. את משלמת. את בוחרת."

"זה נחמד מאוד מצדך," אמרתי לו והסתכלתי בראי לראות את פניו. בדרך כלל אין נהגי המוניות סובלים מעודף נדיבות בעיר זו. לא מעודף נדיבות ולא מעודף עצבים בריאים. זו כנראה עבודה קשה, הנהיגה, בתנועה הנוראה הזאת. הסתכלתי בפרצופו של נהגי והבינותי. היה צעיר, כמעט ילדון, כמעט ילדה בתלתלים הארוכים הללו. 

"אינני מקומית, איני מכירה את ניו יורק," אמרתי.

"גם אני אינני ממקומות אלו," אמר הוא. "ואיך זה מוצא חן בעיניך כאן..."

"וול... לא רע, לא רע."

"לא רע?! ואני אומר שנורא. נורא כאן. אני שונא את העיר הזאת."

"אז למה אתה גר כאן. ארצות הברית גדולה."

"אני שונא את כול ארצות הברית. את כולה אני שונא. אבל אני גר כאן כי אני צריך להרוויח את לחמי, ופה גם יש מוסיקה טובה. אני צריך מוסיקה טובה. לולא זאת אף פעם לא הייתי חוזר הנה. אני אומר לך, אני חייתי שש שנים באפ-סטייט ניו יורק. הייתי קונה חלב, את לא תאמיני, ארבעים סנט בקבוק חלב, חמישה סנט ראש של סלט. שם יכול הבן-אדם לחיות. ולפירות יש טעם משלהם ולירקות טעם משלהם. לא דייסה אחת של פלסטיק. טעם אינדיווידואלי. ויש אוויר. אוויר שאתה יכול לנשום בו ריחות של אנשים – לא עשן של בתי חרושת ואדים של סבוויי!"

"נו, הנה אתה רואה. לא כול ארצות הברית נוראה."

*

"וול," משך בכתפיו. "באמת שם יותר טוב, אבל לא הכול הוא אוכל. ומאיזה סטייט את?"

 "אני מסטייט אוף ישראל."

השיחה הזאת התנהלה בין הצטלבות להצטלבות. בכול פינה ישנם רמזורים וכמעט בכול פינה עוצרים. עוצרים ונוסעים בלוק, עוצרים ונוסעים בלוק. והמונה מונה סנטים והופך אותם לדולרים, ואני רוצה להפסיק את השיחה היקרה הזאת, כי אם נהגי ישים לב לדרך, אולי יתפוס את הגל הירוק... אבל הפעם הוא עושה "פול סטופ", מפנה את ראשו הנאה לאחור ונד בו. "קונגראטוליישנס" – הוא אומר – "שמעתי בצהרים את גולדה מאיר. היתה גדולה. אמא שלי בכתה, היא עבדה אצלה פעם, כך היא אומרת."

"איפה?"

"מה זאת אומרת איפה, בישראל..."

"היתה המזכירה שלה..."

"חה, חה!" צוחק נהגי. "מזכירה?... היא לכל היותר מסוגלת להיות שוטפת רצפות..."

"אתה לא אוהב את אמא שלך?"

"לא אוהב, אני שונא אותה. אישה מוגבלת. מתערבת בכול דבר. נכנסת לי למעיים. אבל אין ברירה. אין לי איפה לגור אז שתדבר. והיא מדברת..."

"ואתה יודע עברית?"

"פעם ידעתי. קצת. עכשיו לא יודע. את רואה, אמא שלי באה לארצות הברית עוד כשהיתה צעירה וזה כבר מזמן... לפני שהיתה מדינת ישראל, אז כשהייתי קטן מאוד, היתה שרה לי בעברית, עכשיו אני חושב שהיא כבר שכחה. רק להתערב לא שוכחת. אז כשהייתי בן ארבע-עשרה ברחתי מן הבית, והלכתי ללמוד רחוק. הכי רחוק שאפשר. חשבתי לא פעם שאולי אסע לישראל. אלך לעבוד בקיבוץ. אבל איך אלך לישראל ואני שונא מלחמות. מכאן לכאן למדתי באוניברסיטה. עוד שנה ואני גומר את התואר הראשון. מה אני לומד? מוסיקה, כמובן. אז אמא שלי אומרת שמזה אף פעם לא אהיה בן אדם. הייתי נוסע לישראל, אולי בכול זאת. אבל בדיוק עכשיו אני סובל מבעיות נפשיות קשות..."

אהה, זה מתחיל... כל שני סובל מבעיות נפשיות. פרובלמס...

"את רואה, נפרדתי לפני שבועיים מן הנערה שלי ואני סובל. מתגעגע אליה."

"אז תשוב אליה."

"הוי, הייתי שב. הייתי רץ. אבל היא היתה זו שדרשה שניפרד. וגם היא סובלת. את רואה, היא אוהבת אותי."

"אז הרי טוב."

"לא טוב. כי אנחנו שנינו מאמינים שהיקר מכל בחיים הוא החופש. וכשחיים יחד מגבילים אחד את השני. אז למען החופש החלטנו שאנחנו מוכרחים להיפרד. מוכרחים להתנסות בחיים לבד. מוכרחים להתנסות בחיים עם אחרים. ואני מתגעגע אליה כמו חולה. מחר היא תבוא הנה, גם היא חולה, ונשוחח. קבעתי פגישה עם הפסיכיאטר שלנו ונשוחח ביחד. לו רק רצתה לשוב..."

*

"תהיה טוב אליה, תראה שתשוב."

"אני יותר מדי טוב, וזאת הצרה... לפני שנסעתי משם נתתי לה שלושת אלפים דולר. את כל החסכונות נתתי לה. את מבינה, אני עבדתי והיא לא עבדה. היא לא רגילה לעבוד. היא ואני למדנו באוניברסיטה ובערב אני הייתי עובד כנהג ומזה השתכרנו. אז עד שתסתדר, עד שתמצא דירה כי פינינו את הישנה, ועד בכלל נתתי לה את שלושת האלפים שלי. ואמא שלי אומרת שאני מטומטם. לחזור לניו יורק בלי סנט. תאמיני לי, אבל לא היה לי כבר אפילו בשביל לקנות מטבע לסב-וויי מהפורט אוטוריטי לברונקס..."

"אתה יודע, כול מה שאישה רוצה, וכול מה שנערה רוצה. תאמין לי שאני יודעת. היא לא רוצה חופש. היא אינה יודעת מה לעשות בחופש. הוא כמו חבל תליה על צווארה. כול מה שהיא רוצה הוא גבר שיאמר לה עשי כך ועשי אחרת. היא רוצה גבר שיאמר לה מה היא רוצה. כול מה שכול נערה רוצה הוא בעל. התחתן אתה."

"את לא מבינה. אנחנו לא מאמינים בנשואים. נשואים הם כבלים, אנחנו מאמינים רק בחופש. באי-תלות. ביחסים הנובעים מתוך שנוח יותר ביחד. לא מתוך וויתורים. היא אינה רוצה להתחתן. הצעתי לה, מה את חושבת. היא אינה רוצה."

"אז נערות אחרות..."

"אולי יש, אבל היא הנערה שלי. גרנו ביחד ארבע וחצי שנים. מה ארבע וחצי, עד עכשיו זה כבר חמש שנים. היא חסרה לי. וגם הילדים חסרים לי."

"יש לכם גם ילדים?"

"בטח, שיש לנו ילדים. שני ילדים יש לנו. נחמדים. אחד בן ארבע, ואחד בן שנתיים. אחד שמו יונתן ואחד שמו איוב."

בינתיים הגענו למחוז חפצנו. המונה הראה שלושה דולר ועשרים. הכנסתי ארבעה שטרות בני דולר לאשנב זעיר ובו כעין מגש מסתובב, גם הוא משוריין. הנהג סובב ראשו ונטל את הכסף, מנה את העודף, הכניס לתא הקטן וסובב את המגש אלי. השארתי בו את ה"טיפ" הדרוש והחזרתי את המגש הזעיר אליו, ומשני צידי המחיצה המשוריינת הזאת, נמשך הווידוי הנדוש של האמריקני הצעיר בן זמננו, שנקטע מדי פעם בשאלה של "הכומר המוודה" – נוסעת מקרית במונית.

"ידידי הצעיר, לא נערתך היא, אשתך היא. אם ילדיך. וזה הבדל גדול..."

"אפשר להגיד שהיא אשתי – אשתי הטבעית. אבל לא. היא אינה אשתי. היא נערתי. ואני גם אף פעם לא שאלתי אותה אם אני אבי הילדים. אפילו דומים הם אלי כשתי טיפות מים, כי זה היה נקרא להתערב. בענייניה היא. ומאותה סיבה הם רשומים על שמה, לא על שמי. כך היא רצתה, שיהיו רשומים על שמה. כי היא הרתה אותם, היא ילדה אותם, הם שלה. ילדים הם רק של האם. האב יכול להיות כול גבר. רק לאם יכולים להיות רגשות אמהיים. וזה טבעי. לגבר אין רגשות אבהיים טבעיים. הוא ציפור חופשית – לא צריך לעשות ממנו מה שאינו. לא צריך להגביל אותו. גם אצל הציפורים זה כך וגם אצל הפרפרים זה כך וגם אצל החתולים וגם אצל הכלבים... בכול זאת אני מתגעגע אליהם. אל הקטנים הללו. אני דואג שאני חסר להם, ואני חולם עליהם כול לילה. אני אומר לעצמי, שים לב, לא אתה חסר להם, הם חסרים לך! יכולת לפקד עליהם, מה? היו לך יצורי אנוש תלויים בך, שרצו לקראתך, שיכולת לצעוק עליהם והם אהבו אותך. שלבשו מה שהלבשת להם, שאכלו מה שהאכלת אותם... שאמרו מה שאמרת להם... את רואה, זה נגד הפילוסופיה שלי. זו היתה אחת הסיבות שבגללן החלטנו להיפרד. הילדים עושים מן האדם דיקטטור. אנשים מולידים ילדים, לא מאהבת אנוש כי אם מאהבה, האם צריך להוליד עוד ילדים ויש כבר כל כך הרבה יצורים קטנים ואומללים שאפשר לאסוף ולגדל..."

"ועכשיו אתה צריך לתמוך בילדים מתוך הרווחים שלך, מה. קשה לך, מה?"

"וזה מה שאמא שלי צועקת. 'בעצמו עוד ילד וכבר צריך לגדל ממזרים של גוייה...' אבל אני לא מפרנס אותם, הם הילדים של הנערה שלי, והם רשומים על שמה, ובאופן חוקי אין להם אבא, ואמא שלהם אין לה עבודה ואין לה מקום מגורים – אז העזרה הסוציאלית מטפלת בהם, כמו שצריך... אבל באופן מצפוני אני מרגיש שאני חייב. מחר, כאשר תבוא נערתי, נברר את הרגש הזה אצל היועץ שלנו."

*

"אני מצטערת," הפסקתי אותו משיחו. "אני חייבת ללכת, צריכים לבוא אלי והדלת נעולה," הצטדקתי. לא נעים היה להפסיק את הווידוי ברגע כל כך עלוב. ושעה שהייתי מוציאה את עצמי מתוך המכונית, הוציא את ראשו מבעד לדלת: "רציתי לשאול אותך אולי בכול זאת כדאי לי לנסוע לישראל. אולי אצלכם יש מה לעשות אם אדם כמוני. אני בן עשרים ושתים, כבר לא שותה וגם איני לוקח יותר סמים. גמרתי עם זה. אני אוהב מוסיקה כפרית, יודע לנגן ויודע לשמוע... וזה הרבה מאוד. אנשים אינם יודעים לשמוע יותר. את חושבת שיש לאחד כמוני מה לעשות שם?"

"אני מקווה..."

"אוכל לעבוד בשטח שלי, במוסיקה. כאן צריך מאה וחמישים דולר רק כדי להירשם באיגוד. אחר כך צריך כלים, אחר כך צריך קשרים, אחר כך צריך לשלם בשביל להשיג מקום לנגן בו, עד שמקבלים שם ומשלמים לך, יוצאת הנשמה. ואיך זה אצלכם?"

"אם אתה מוזיקאי טוב, תוכל למצוא עבודה בשטח זה, ותמיד הרי תוכל להיות נהג, לא כן? ואצלנו החלב זול יותר אפילו מ'אפ-סטייט' ניו יורק. וראש של חסה תקבל בעשרה סנט בלי בעיות..."

"אבל לעומת זאת יש אצלכם מלחמה. ואני שונא מלחמה..."

"אצלנו יש מלחמה, אם יש, על הגבול. אצלכם, בניו יורק, על מפתן כול בית. מעבר לדלת..."

צחק. התניע את המכונית וצחק. עצר ברמזור – הוציא את ראשו וקרא אחרי:

"מיס, עוד רגע, הי מיס – וירשו אצלכם לגדל שיער ארוך?..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים