זועבי מתאבל על נאצר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> זועבי מתאבל על נאצר

 

9.10.70

זועבי מתאבל על נאצר

מדינת ישראל היא אחת המדינות המוזרות ביותר בעולם: נפטר נשיא מדינה עוינת, ולא סתם מדינה עוינת אלא אחת הנמצאת עמנו במלחמה מאז קום המדינה, אחת המארגנת את כל שאר המדינות הסוגרות עליה מכל צד ושמות עליה מצור; נשיא מדינה האחראי לנפילתם של אלפי בנינו הצעירים, האחראי לכך שנשים נתאלמנו, ילדים נתייתמו, הורים נשכלו; נשיא של מדינה המענה את טייסינו, שעה שהם נופלים אצלה בשבי. מענה עד מוות ואחרי המוות. צורר ישראל זה ששמו נאצר, נסתלק מן העולם בשעה טובה ומוצלחת ערב ראש השנה היהודית – ומדינת היהודים נזעקת.

איזה הספדים ספדו לו. אילו הערכות נכתבו עליו. איזה בכי תמרורים נישא מעל גלי האתר ומסך הכסף הקטן. איזה דינים וחשבונות מפורטים מטקסי ההלוויה, ואיזה הלוויות רפאים הרשו השלטונות שייערכו לו על אדמת ישראל, ישראלים בני העם הערבי. רק מודעות אבל חסרו.

כבר לא. מכובדנו, סגן יו"ר הכנסת, סיף אל-דין זועבי, פירסם מודעת אבל גדולה בעיתון הערבי "אל אנבא", בזו הלשון:

סייף א'דין זועבי

סגן יו"ר הכנסת

מגיש את תנחומיו לעמי ערב בכלל

ולעם המצרי בפרט, במותו של 

הנשיא ג'מאל עבדול נאצר

יתן לו אלוהים מקום נרחב בגן העדן

יתן לקרוביו ולאומה הערבית – 

להתגבר על האבדה.

(ופסוק מן הקוראן)

"אנחנו לאלוהים ולאלוהים חוזרים"

התרגום אינו שלי. חבר הכנסת וסגן יו"ר הכנסת, מר זועבי, תרגם אותה בשבילי שעה שבאתי לראיינו בביתו אשר בנצרת. 

"מה כל כך נורא במודעה הזאת, שנזעקו כולם. כל עוד הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות, המנהיגים של המדינה כותבים, מדברים, סופדים זה בסדר, ושעה שעושה זאת אני אז זה לא בסדר?! אני לא רוצה לדבר על העניין הזה ואני מצהיר: 

'אני דוחה בתוקף כל ביקורת על מעשי ודברי, תהא אשר תהא הביקורת; ויהיה מי שיהיה מקור הביקורת. כי אחרי עבודה של עשרים וחמש שנים משנות חיי בשירות הציבור בנאמנות הכי גמורה, אין אני מכיר באיזה שהוא מבקר שהוא יותר נאמן ויותר בקיא במה שהוא לטובת המדינה ממני. וכל בחישה בנושא זה תהיה כתקיעת סכין בגופו של כל בעל ערכים כאלה. שמאמין בהם ועושה למענם. וזה כל מה שיש לי להגיד בנושא זה".

מגילת היוחסין

כדי לשכך חמתו התחלתי לשוחח עמו על דברים נעימים יותר.

"מר זועבי, שמעתי שאתה מתייחס על אחת המשפחות העתיקות ביותר בעם הערבי, אמרו לי שייחוסך מגיע עד לנביא?"

"לא, לא. משפחת זועבי מתייחס על עבדול קדר אל ג'לאני, שנקבר בבגדד. אנחנו מגיעים רחוק רחוק. אפילו חוסיין שאומר על עצמו שהוא מתייחס על הנביא, אין לו מה שיש לי. כי הם ברחו מסעודיה ולא הספיקו אפילו לקחת את הבגדים שלהם."

"אפשר לראות את מגילת היוחסין של משפחתך. אומרים שאורכה שמונה מטר." 

סגן יו"ר הכנסת מצווה להביא את המגילה הנתונה בתיבת-גליל מרוקעת, והמגילה נפרשת ועוברת את הדלת אל החדר השני. 

הרישום בה מתחיל מעבדול קדר ונפסק לפני 57 שנים עם רישום אחיו של מר זועבי. שמו של מארחנו כבר אינו מופיע. בין כל השמות האלה, מגלה לנו מר זועבי בלצון, יש רק גברת אחת. "שייכה. כנראה היתה גולדה מאיר של הזמן ההוא..."

כיוון שמדברים על ייחוס, פג המתח. רעייתו הנחמדה של מארחנו, הגברת אנעם זועבי – שהיא מנהיגה בזכות עצמה (חברת המזכירות המצומצמת של מועצת הפועלות ויו"ר מועדון הנשים שלה בנצרת; חברת מועצת הפועלים של העיר, חברה במועצה העליונה של רשות הרדיו והטלוויזיה, חברה בוועדה הציבורית לדמוגרפיה, ועוד ועוד) מביאה קפה ריחני ומספרת על אילן הייחוס שלהם בזכות ידידיהם: גולדה מאיר, האלוף רחבעם זאבי, מרים אשכול, ובכלל – מי לא. תביטו על הקירות ותראו שם את חיים וורה וייצמן ואלבום התמונות מלא בכל המיהו מי בישראל ובעולם.

היש עם ערבי?

מר זועבי מסביר שמאז הוא זוכר את עצמו עשה למען דו-קיום, למען השכנת שלום וחיים של הבנה. כן, הוא סבור שהוא האיש שראוי לקבל את פרס נובל לשלום. ולא משום שהוא עבר אל המחנה היהודי, אלא משום שזה בטובת שני העמים. הוא ערבי וערבי טוב והוא אזרח מדינת ישראל ואזרח טוב של המדינה הזאת. ואף פעם לא פחד לומר את מה שיש עם לבו ואף פעם לא פחד להלחם על דעותיו. הוא מוצא, הוא משוכנע, שאין דמוקרטיה שלמה, עמוקה ואמיתית כמו שקיימת במדינת ישראל. ואין עוד חיים טובים כאלה לערבים בעולם כולו כמו שיש לערביי ישראל. אין שום קיפוח. אין שום הפליה לא בלימודים, לא בעבודה, לא בהשכלה, לא בחברה. אין ולא היתה. הצעירים, חמומי המוח, שלא ידעו את תקופת המנדט, את התנשאותו של שוטר בריטי קטן – יכולים לדבר על "הימים הטובים ההם, ששלטו פה הערבים." מתי שלטו פה הערבים!...

זאת ועוד: לאזרחי ישראל הערביים יש יותר משוויון זכויות. והראייה, עשו מה שעשו אחרי מותו של נאצר – ואין דבר כזה בשום מדינה. "גם המודעה שלי היא הוכחה לדמוקרטיה הכי גדולה. זה אפשר לעשות רק במדינת ישראל. באיזה כבוד הודיעה מדינת ישראל על מותו של מנהיג הערבים. פגשתי אנשים שאפילו הצטערו. השנים שהוא עשה בשלטון ובהנהגה לימדו אותו משהו. בעולם הערבי מלבד נאצר, אף אחד אינו יכול לעשות משהו למען השלום, כמו שיכול היה הוא. נאצר לא היה הראשון במצרים. לא הכי מלומד, לא הכי חכם, אבל היה לו קסם אישי ומנהיגות וכוח ליכוד. השתלט על כולם, יכול היה להוליך את העם הערבי לאן שרצה." 

"מר זועבי, האם ישנו עם ערבי?"

"אין עם ערבי. ישנם עמים ערביים. גם במודעה שלי אמרתי 'עמים ערבים'. יש סורים, יש עיראקים, יש מצרים, יש לובים, יש פלשתינים..."

"אז מה מביא את העמים השונים האלה להשליך את נפשם כך למען עם הפלשתינים. הבאמת הם כל כך חשובים להם עד כדי שפיכות דמים והרג, ושמירת מצב מלחמה שנים על גבי שנים?"

"זה היה נחוץ לנאצר בשביל הליכוד. משהו שילכד."

זועבי אינו מאמין שהעם הפלשתיני הוא ציפור נפשם של עמי ערב.

"והפליטים הם ציפור הנפש?"

"איזה עסק טוב היו הפליטים. לוא היו משקיעים את כל הכספים שקיבלו מן העולם בשביל המדינות הערביות, כלומר – האנשים שישבו קרוב אל הצלחת, לקחו את הכסף לעצמם, גנבו אותו. קנו תכשיטים, עשו חיים טובים. הכניסו בבנקים. את מחנות הפליטים היו מחזיקים בשביל הצילום. בשביל התעמולה."

למה הם מחכים?

"כאיש שעבד למען השלום, מה היית מציע כי ייעשה עכשיו?"

"אני מתפלא לְמה המנהיגים בגדה המערבית מחכים. למה הם ישנים אחרי מה שקרה ולא מדברים. לוא אני אחד מהם, הייתי עושה אספה גדולה כדי לקבל החלטה: 'אנחנו לא רוצים את חוסיין'. רק אלה שחוסיין שולח להם כסף רוצים בו. אבל העם כולו אינו רוצה בו. הייתי אומר שהמנהיגים בגדה יקבלו החלטות להקים מדינה פלשיתינית. להחזיר לה את השם פלשתין והבירה – רבת עמון". 

"האם היית הולך לחיות באותה מדינה פלשתינית. להיות שם מנהיג?"

"אני?! בהחלט לא! בכלל, אני לא מאמין שערבי ישראלי כלשהו היה עובר לשם."

על ערפאת וד"ר חבש

"ומה הלך הרוחות בגדה. האם האנשים באים אליך?"

"באו אלי מן הגדה. אמרתי להם, כי מה שקרה זה כלום. יהיה דם עד הברכיים. רק אחד יישאר או חוסיין או המחבלים. וחוסיין לא יישאר. או שירצחו אותו או שיברח."

"ומה דעתך על ערפאת?"

"אני לא מכיר אותו, אבל נראה לי כי הוא משוגע, ערפאת. שיהיה ראש ממשלה? זה לא אלטרנטיבה לחוסיין והפלשתינים לא יתנו לו את קולם. הוא לא מן השכבה שיכולה להיות שלטת. ערבים יש להם איזה מסורת. איזה כבוד משפחה."

"ומה דעתך על ג'ורג' חבש, בעצם, מר זועבי, אינך חייב לענות. איני רוצה לסכן אותך."

"לסכן אותי?! אני לא מפחד. מאף אחד אני לא מפחד. אומר מה שחושב. עושה מה שחושב שזה צודק. לפני המלחמה יצאתי בקול קורא לעמי ערב ולמנהיגים וביקשתי מהם 'הרף'."

"כן," הזכרתי לו. "בנאום זה ביקשת ש'יחוסו על שארית הפליטה של ערביי ישראל' ואמרת בין השאר: 'המלחמה היא התקדמות ונסיגה של כוחות ובשני המצבים יהיה היישוב המאוכלס בערביי ישראל תחת אימת החורבן ומי שיינצל בשעת ההתקדמות של הכוחות יושמד בעת נסיגתם'. כלומר – לא האמנת שישראל תנהג כך בערבים כפי שנהגה?"

"ישראל לא נגעה לרעה באיש אחד מבני עמי. לא בזמן מלחמה ולא אחריה". זועבי מודה שחשש, אבל מאז אינו חושש עוד למאומה. הוא מרגיש בטוח כאן, כה בטוח שיאמר גם את כל מה שעולה על רוחו. ודעתו על חבש היא:

"חבש זה מנוול, זה כלב שמאלני. קומוניסט. הוא אינו רוצה בטובת העם הערבי. הקומוניזם זר לעם ולדם הערביים."

כמה הוא מצטער על ההזדמנויות שהיו להסדר טוב מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הלך אז, שבועיים אחרי המלחמה אל אשכול, התחנן לפניו ואמר לו: "יש הזדמנות שנגמור את כל הבעיה. נקים מדינה פלשתינית". הלך גם אל דיין, אך הלה השיב שהוא דואג רק לביטחון. אמר לו: "גם ביטחון לא יישאר לך". כמה דם אפשר היה לחסוך. אבל בינתיים למדו תושבי הגדה שהחייל היהודי אינו מה שסיפרו להם. שבחור טוב הוא ובעל לב רחום. שהוא בכלל לא רוצה במלחמה. הלך הפחד, הלך דרך ארץ, הלך גם השכל. חבל..."

*

כשיצאתי מביתו היה כבר לילה. העיר נצרת האירה באורות רבים. גם בלילה ניתן היה לראות עד מה שונו פניה. עד מה היתה לעיר גדולה, עם מבנים מודרניים, עם כבישים נרחבים, עם אנשים לבושים היטב המהלכים ברחובות, עם מרכזי נוער, ומרכזים קהילתיים ובתי מלון.

יצאתי מעם סגן יו"ר הכנסת מבולבלת. כישראלית ויהודיה. 

מה מתוק יותר לאוזני מאשר אישור לאמונה שעם נאור אנחנו, שאין אנו מדכאים מעוט, שערבי יכול להיות אצלנו סגן יו"ר הכנסת, להוכיח נאמנותו למדינת ישראל ולתת מודעות אבל על מות נאצר.

 
לייבסיטי - בניית אתרים