זורבה ידין כובש את וינה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1971 >> זורבה ידין כובש את וינה

 

4.6.71

זורבה ידין כובש את וינה

"היית בווינה," אומרים לי. "ואת יוסי ידין ראית?!" 

שאלה מצחיקה. פשוט כך. להיות בווינה ולא לראות את יוסי ידין זה כמו להיות בווינה ולא לטייל ב"ווינר וואלד", לא לראות את "הדנובה הכחולה", לא לשתות מיין השנה בגרינציג, לא לטעום מן ה"ווינר שניצל" המפורסם, לא לבקר ב"בֶּלוֶודֶר", לא לשמוע קונצרטים בגנים, בקיצור – לא לראות את יוסי ידין זה כמו לא להיות בווינה.

יוסי הוא חביב הקהל בווינה. הוא אחד האתרים המפורסמים ביותר באוסטריה, הוא הגאווה שלה. אין איש שלא ראה אותו או לא קרא עליו ויודע עליו. השם הזה מתגלגל מאליו על כל לשון. מאז הופיע כטוביה ב"אנטבקה" בתפקיד היהודי העממי הגאה והכואב. כבש את אוסטריה. בשנת 69 נבחר יוסי ל"שחקן האהוב ביותר" במשאל שערך העיתון הנפוץ – ה"קוריאר" – ומאז הולך לו קלף משוגע – כמו שאומרים. באותה שנה נבחר גם כשחקן הטוב ביותר על ידי מבקרי התיאטרון, ובשנה אחריה תפס את המקום השלישי במשאל דעת הקהל, כאישיות מפורסמת ביותר. הרביעי היה הקאנצלר של אוסטריה – ברונו קרייסקי. האחרון אולי היה מבכר להופיע ראשון ברשימה, אף על פי כן, נרקמה ידידות בין ראש ממשלת אוסטריה ויוסי ידין, והוא נמנה עם אורחיו האישיים של הקאנצלר, בביתו ובאירועים רבים.

  1. 1. כוכב בעיר הוואלסים

קשה למוח ישראלי מצוי לתפוס מה זה להיות כוכב, מה זה להיות חביב הקהל בעיר הוואלסים. לראות את יוסי בווינה זה לראות אליל וכיצד סוגדים לו. זה לשמוע כיצד אומרים לו את שבחו בפניו. 

אני מודה ומתוודה שעבודת אלילים זו זרה לנו וגם מביכה – ובכל זאת גרמה לי קורת רוח.

תארו לעצמכם שאתם צועדים לצדו ברחובה של עיר. אז מה? כמה פעמים כבר יצא לנו לצעוד לצדו של שחקן נודע – ומאום לא קרה. כבר קרה לי ולכם שצעדנו לצדם של אנשים גדולים מאוד, כמו שרים, וראשי ממשלה ואפילו נשיאים... ומה קרה? מישהו סובב את ראשו, מישהו הסיר כובעו, מישהו ברך... אבל לצעוד לצדו של יוסי בווינה זה סיפור אחר לגמרי. זה לגרום להתקהלויות, לפקקי תנועה, לתהלוכה של מלווים הדומה כמעט להפגנה. השוטר העומד בהצטלבות סואנת ומנצח על התנועה, אומר לפתע "ביטע שווין הר ידין" – ועוצר את התנועה – ואנחנו עוברים, יוסי והדי בראש. יש לי חשק להכריז: "הוא שלנו. הוא בחור מרחובותינו, ה'הר ידין', אתם יודעים?!"

או בוקר אחד מתנדב יוסי לקחת אותי לקניות. כמו כל ישראלי. השילינגים שלי יקרים מאוד והוא מכיר חנויות מובחרות ולא יקרות... אז הולכים. ונחפזים, כי אותו יום יום השישי הקצר הוא, והחנויות תסגרנה עם צהריים והוא קבע פגישות... אלא כיצד ניתן לדעת מתי נגיע. על כל צעד ושעל עוצרים אותנו אנשים, וכבר מצוי בידיהם נייר ועט, תצלום או תכניה, ומבקשים חתימה "בשביל הילד"... ויוסי עומד וחותם בחיוך נעים על פניו, ומשוחח קלילות בגרמנית הצברית שלו. 

ולא תמיד נוח שהכול מכירים אותך, ולא תמיד נוח שעל כול צעד ושעל עוצרים אותך – מתאונן יוסי, אבל אני חושדת בו שיותר משזה מפריע לו הוא נהנה, וגם הסובבים אותו נהנים.

יום אחד אני חוזרת לבית המלון, שואלת כהרגלי תמיד אם מישהו צילצל, ויודעת מראש שאם גם צלצלו שכחו לרשום, ואם רשמו – שיבשו את השם – ואני נדהמת לקבלת פנים שלכמותה טרם זכיתי. רשימה של מטלפנים ו"ביטה שיין" ו"דאנקה שיין" רחבים, ויש כבר חדר גדול ויפה הפונה לרחוב... והכול בזכות מה? בזכות שם שהופיע בראש רשימת המטלפנים. "הר יוסי ידין צלצל וביקש למסור שהוא מצטער שלא יספיק להביא את הכרטיסים וכי הם יהיו שמורים בקופה...", אמרה הגברת שעל הטלפונים בקול רועד. ו"אנא – הוסיפה – אולי אפשר שיתן לה תמונה עם אוטוגראם..."

הדי חיכתה בכניסה. תמירה, דקה כגבעול, יפהפיה. צעירה היא הדי נערתו של יוסי – וחוט של חן יהודי, שחרחר – משוך על פניה, על כול דמותה.

הדי ויוסי בכרתים

קיבלנו תא ב"תיאטר אן-דר-ווין", וישבנו נשענות אל המעקה, כמו שראיתי בסרטים, בהצגות הגדולות שבתיאטראות הגדולים. עצימה של עיניים והרי אנו בימים הטובים ההם שרואים בסינמה, בתקופת הזוהר של "הקולטורה", כשהיה פנאי לאנשים ללבוש בגדי פאר ולהסתכל בתאים בהם יושבת אצולה. כאן בתיאטרון בעל המסורת, הזמן כמו עמד מלכת, ואנשים נאים ולבושים בשמלות ארוכות ובגדי ערב רשמיים, יושבים בתאים ובאולם, והמסך עולה על אחת ההצגות היפות שראיתי בשנים האחרונות. אמנם קוראים לסוג הצגה זה מיוזיקל, מחזמר, אבל הביצוע של "זורבה" אשר ראיתי בווינה, וזורבה הוא יוסי ידין, הוא מחזה דרמטי טוב וזורבה של קזנצקיס בא בו לביטוי אולי יותר טוב אפילו מאשר בסרט. אני אומרת זאת במלוא האחריות - כי את הספר זורבה היווני, אני מכירה כמעט בעל פה. הצד הדרמטי האנושי – המהות של זורבה מוצתה כתמצית ריחנית, גרמה לאמוציה דומה מאוד לזו שגרם הספר עצמו, הרבה יותר מאשר עשה זאת הסרט. אף כי בסרט אולי ניתן היה לתת את העלילה בהרבה יותר הרחבה.

ב"זורבה" קמה הבמה לתחיה ברגע שיוסי מופיע עליה. הוא פילוסוף עממי-יווני בשיחה עם "הסופר", בחיזוריו אחרי בובולינה הוא הגבר המנוסה היודע את האישה בממזריות ויודע לכבדה גם בזיקנתה ברוך של עדנה גברית; עם הנערות בקברט – הוא זקן "שמפזר עליהן כסף ונותן להן מתנות" – ושואג כאריה פצוע כשהכסף אזל והן קוראות לו "סבא" באכזריות של נעורים שאינם יכולים עוד לסחוט ממונו של זקן. והרגעים הנפלאים בהם הוא שר, ורוקד; כיצד צומח מיאוש וכאב וזעם ריקודו של זורבה וכיצד דבק בו הסופר החיוור. הרגע הזה, המעבר הזה, ממש צמח לנגד העיניים, כאמת עמוקה, מזעזעת, אבל אחת שהיא כורח.

צעקו בראבו. גם הקהל צעק ומחא כפיים. והדי שעיניה היו דבוקות ממש לעיניו של יוסי, שראתה אותו ב"זורבה" כבר אולי עשרים פעם, שחזרה איתו על כול מילה, על כול ניואנס בשפה הגרמנית אולי אלף פעמים, מחתה את פניה הלוהטות.

היא סיפרה לי איך, כאשר הוצע התפקיד ליוסי, נסעו שניהם לכרתים לחפש את הדמות, את פרצופה, את מזגה. איך חיפשו וטיילו, ונדדו ואיך יום אחד תעו בדרך הררית ואבדו. המכונית ששכרו נתקעה והלכו לחפש אנשים שיחלצו אותם ומצאו את עצמם בין הרים, ללא שביל, ללא נפש חיה. יום תמים תעו, בגשם ובסחף. פעמיים הלכו בכיוון אורות, עד שנוכחו לדעת כי מקסם שווא היה זה. ויוסי מודה כיום שחשב כי יומו האחרון הגיע וצר היה לו על הדי שכוחותיה הלכו ואפסו. הרבה אחרי חצות הגיעו לאיזו בקתה, ושם אסף אותם רועה צאן יושב הרים שלא ידע שום שפה, אולי אפילו לא יוונית. היה מגודל פרא, כאיש מערות ממש. היה שם ילד, ובבקתה סמוכה היתה אישה, אף היא דמות של ימי בראשית. ושם, ללא שפה, שוחחו הארבעה כל הלילה. אכלו עמהם, ושרו עמהם ולבשו את בגדיהם היבשים של יושבי הבקתות עד שיבשו שלהם. וכאשר למחרת היום הביא אותם איש ההרים המוזר, אל שביל שהוביל לאחד הכפרים - צוחק עם הרוח ומדלג כמו איזה עופר איילים – והיה זה איש זקן מאוד. 

לפתע ידעו שמצאו את זורבה. חופשי כציפור. אחד עם הטבע. חכם מתוך עצמו שלמד מן הרוח, ומן האדמה, ומן החיה, ומן החירות...

"ראשית אני שחקן הקאמרי"

כמה שמעריצים את יוסי בווינה – הדי מעריצה אותו שבעתיים. אוהבת הדי את יוסי במין דבקות שקשה לעמוד בפניה. רואים אותם וקשה לחשוב מחשבות של "הרי הוא נשוי". הרי נערה זו צעירה ממנו בהרבה ואינה יהודיה. אוסטרית היא! (ויש לנו חשבון ארוך מאוד עם האוסטרים...).

עומד ביניהם קשר אהבה כזה, בין יוסי שהוא זורבה כסוף שיער וזקן – לבין הדי שראשה שחור ועיניה שחורות. אהבה שיש בה רכות, והערצה וגאווה ומסירות ועמקות שמעמידה בצל, מחוץ לכל פרופורציה – כול קשר אחר ומוסכמות של חברה. ולומדת הדי עברית, ודת ודיני ישראל – רוצה היא להיות יהודיה, היא אומרת, בשביל יוסי, אבל לא רק בשביל יוסי. כי גם אליו באה משום שמשכו אותה בחבלי קסם היהודי יוסי-טוביה-החולב. והערכים שיוסי, טוביה – מייצג...

וכך חוזרים אלינו, יוסי ידין והדי, חוזרים הביתה. 

"אני שחקן התיאטרון הקאמרי, בראש וראשונה," אומר יוסי. "איני יכול לומר שהעבודה בחוץ לא נתנה לי הרבה. ראשית נתנה הרבה כסף. על סכומים לא מדברים, אבל בלי שום יחס למה שמשתכר כאן אמן של רפרטואר שאינו עושה חלטורות." 

השמועה אומרת ששם משתכר יוסי במחצית החודש, מה שעושה כאן בשנה תמימה. אבל הרי זה לא חשוב. חשוב שכעת יוכל להרשות לעצמו, מבחינה חמרית, לשחק עונה טובה בישראל.

אחרי העונה יחזור לככב שוב ב"אנטבקה"; הוזמן להופיע עם התזמורת הסימפונית של וינה בביצוע קונצרטאנטי של "פטר והזאב", יעשה סרט לטלוויזיה בבימויו של ברנהרד וויקי "על עכברים ואנשים". ליאונרד ברנשטיין עומד כנראה לחבר מוסיקה למחזמר חדש, על פי סיפורו של פושקין "הדוור", אשר יופק בווינה בשיתוף עם הרולד פרינס ובכיכובו של יוסי. ועוד כהנה וכהנה. 

אבל ראשית – "ראשית אני שחקן התיאטרון הקאמרי; ועליו, על מקומי בתיאטרון זה אני אשמור, ואוותר על כול תפקיד שיוצע לי ואפילו קוסם ביותר – אם יהיה בו כדי לחבל בעבודתי בין חברי. ואלה אינם סתם דיבורים. דחיתי כבר הצעות רבות וביניהם קוסמות מאוד מכל הבחינות."

בשדות זרים

ומה אומר שחקן ישראלי בן הארץ הזאת – על "רעייה בשדות זרים," על משחק בלשון לא לו, על נתינה לתרבות זרה ועוד לתרבות הגרמנית?

"נחלק את התשובה. נכון. אין משחק כמשחק בלשונך, בארצך, עם חברים שאתה רגיל בהם, שעמהם גדלת. כשהקהל הוא בשר מבשרך. אין טוב מלשחק בתוך עמך. מצד שני – טוב לפתע להתמודד על במה שאתה אורח בה, ועל במה שהיא במה בינלאומית. טוב להתמודד ונפלא לא לנפול מהם, כאיש מקצוע וכיהודי. כשאני מצליח זה לא רק אני יוסי ידין הצליח. לא רק אני, יוסי ידין משחק בתפקיד הראשי – זה ישראלי עשה זאת.

"משחק בלשון לא לי. ריצה במכשולים. אי יכולת לשחק עד הסוף את כול כולך. למצות את התפקיד עד לנימי הנימים שלו לחיות עוד חיים. כן מה הוא המשחק אם לא הזדמנות לחיות עוד. 

לחיות שעה אחת כהוגן, ולתת תמורתה את כל החיים..." 

ופתאום המכשיר הזה שהוא שפה, האמצעי הזה בעזרתו מתבטאים – נעשה שלך. אתה יכול לה ועובר במשחקך למקום שהמילים נושרות ונשאר אך מובנן. ואתה לא מחקה, אתה משתמש בשפה במבטא שלך מן הבית – והיא שלך. והקהל מקבל אותה ונהנה ממנה ואתה משחק עם האחרים כמו שווה עם שווים – איזה ניצחון, ולאיזה כושר משחק חייב השחקן להגיע כדי שיוכל לעשות זאת."

*

על נתינה לתרבות זרה ולא עוד אלא לתרבות גרמנית? 

פה התשובה מסובכת – מודה יוסי. 

אספר לך מקרה שקרה לי. ישנו כאן מראיין טלוויזיה, פישר קארווין שמו, שהוא מראיין ראשון במעלה. אחת לחודש יש לו תכנית של שלושת רבעי שעה, שיש לה האזנה של עשרים וחמישה מיליון איש, ורואים אותה גם בגרמניה וגם בצ'כוסלובקיה. ובכן הוא הזמין אותי להשתתף בתכניתו. לא רציתי וזאת מסיבות שונות. ראשית – השפה לא נשמעה לי כלל. מהתיאטרון הזהירו אותי, שהוא מראיין קשה ונוטה להכשיל את מרואייניו. סרבתי. אבל התיאטרון היה מעוניין, כמובן. אז נדברנו שאפגש עמו לפני השידור. הוא בא לרבע שעה, כך אמר, ונשאר שלוש שעות. הצעתי לו שבגלל קשיי לשון יאמר לי מה תהיינה השאלות ואתכונן. הסכים שאענה באנגלית. סיכמנו בכך, אבל בתנאי – שהשאלה האחרונה תהיה זו אשר אני אציע לו, "למה דווקא שאלה זו?" שאל.

"כי יש לי תשובה טובה..."

בא יום השידור, שנערך חי בבורג-תיאטר. המרואיינים האחרים היו קורט יורגנס השחקן, בריג'יט נילסון הזמרת, ופרופ' הופמן מנהל הבורג-תיאטר.

תחילה אמר המראיין שהוא קרא בכול מיני ראיונות שהיו לי היסוסים ביחס להופעתי על אדמת אוסטריה. מה יש לך נגדנו, ומה שינה את דעתך?

אמרתי לו, שלנו, ליהודים בישראל, קשה מאוד לשכוח מה שעוללו לנו בחלק זה של אירופה. אבל מלחמת ששת הימים הוכיחה, שמכול ידידינו מעטים מאוד היו מוכנים לתרגם את ידידותם הלכה למעשה. אוסטריה היתה מן הבודדות שהושיטה עזרה ממשית. חשבתי שיהיה זה נכון שאזרח ישראלי יביע את תודתו ויחסו גם על הבמה.

עוד אמרתי, כי מאחר שקיימת באירופה הערצה גדולה מאוד לכוחה הצבאי של מדינת ישראל, חשבתי, שיהיה טוב להזכיר ודווקא בווינה, את תרומתה של ישראל גם בשטח התרבות. שבשנת העשרים ושלוש לקיומה, למרות שכל השנים האלה היו שנות מלחמה, בכול זאת חיי התרבות והאמנות שלה שוקקים. שהיהודים בישראל לא וויתרו על מורשת התרבות והם ממשיכים את מפעלם של צוויג, ריינהארדט, ארנסט דויטש, פריץ קורטנר".

"ומה היתה השאלה האחרונה שביקשת שישאל אותך?"

הדי הקשיבה רב קשב לשיחתנו שהתנהלה כמובן בעברית. ולפי ההקשבה ניתן היה לראות שהיא מבינה כול מילה ומילה מן הסיפור. אם משום שידעה אותו ואם מתוך שבאמת היא מבינה. ויוסי המשיך:

"השאלה שביקשתי כי תישאל ואשר שאל היתה: 'מה לך, כיליד ארץ וצבר – למנטליות של שלום-עליכם וטוביה-החולב, שהם ספציפיים ליהדות מזרח אירופה'."

"איני יכול לחזור מילה במילה על מה שנאמר אז, אבל בין השאר אמרתי לו שנכון, שמנטליות זו רחוקה ממני וכי התייחסתי לטוביה כאל תפקיד. והזכרתי לו את פלסטף, דירנמאט – אבל בכול זאת, כשחקן יהודי ישראלי יש לי יחס מיוחד לשלום עליכם. הורי עלו מרוסיה ב-1910. נשאר, אפוא, איזה שהוא קשר סנטימנטלי. מה עוד שאת 'טוביה' הכרתי באופן אישי. הביקור הראשון שלי בגרמניה ובאוסטריה לא היה בשנת 1950 כשעשיתי "ארבעה בג'יפ", אלא בשנת 1945, כשנכנסנו עם צבאות השחרור לאוסטריה. ביום שהמלחמה נגמרה, הביאו הנהגים של הבריגדה את המשלוחים הראשונים של היהודים ששרדו במחנות ההשמדה. ובאותו הלילה פגשתי גם את טוביה שהיה בדרכו לישראל. מאז הוא התיישב בקיבוץ, בעמק הירדן. היה לחקלאי והנכדים שלו גם הם קיבוצניקים ובעת הצורך הם גם טייסים טובים.

"התכנית נגמרה, והלכתי עם קורט יורגנס להסיר את האיפור...

*

"למחרת הבוקר, העיר אותי הטלפון. צלצל העורך של שבועות "קוויק" ממינכן. אמר לי שהוא ראה את התכנית, והתרשם מן הסיפור מאוד ומאחר שהוא מייצג עיתון מעודכן, הוא זימן כבר צוות של צלם ושני עיתונאים; ובצהרים הם ממריאים לישראל כדי לראיין את טוביה, והוא מבקש לדעת מה שם הקיבוץ בו חי טוביה החולב.

"נדהמתי. ולרגע איבדתי את לשוני. איפה אראה לו את טוביה זה. שמע," אמרתי לו. "אמור לאנשיך שהאדם הראשון אשר יפגשו בשדה התעופה, ומספר ירוק על זרועו – הוא טוביה."

 
לייבסיטי - בניית אתרים