חג-לא-לנו

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> חג-לא-לנו

 

5.1.68

חג-לא-לנו

באיזה קור נוראי נפרדה מעלינו שנת 67. זגוגיות החלונות הזכירו בלובן הכפור את החלונות ההם, של ארץ ילדותנו העצובה. של פולין.

כמעט איני זוכרת אותה, את פולין ואת ורשה, עיר הולדתי. אך המעט שאזכור, קשור בעץ חג המולד, המקושט בכדורי זכוכית דקיקה, נוצצים כעין הזהב, הכסף והאודם המכסיף; שרשראות מבריקות, מתנות לרגלי האשוח בחלונות הראווה, את דז'דושקה מארוז, או כפי שאנו מכירים אותו "סנטה קלאוס" בבגד אדום מעוטר פרווה לבנה וזקן לבן ארוך ושק מלא הפתעות, ועגלות שלג מחליקות ברחובות מרופדים בכוכבים לבנים משמים, רתומות לסוסים שפעמונים קשורים לצוואריהם. ופעמוני כנסיות מצטלצלים, וכן. קולות שירה שיכורה. 

צהלת גויים אדומי פנים ויורקים למרחוק ריר פיהם וקללות גסות. ויהודים, שנפשם יוצאת להיות כמו כולם. לחוג כמו כולם ועם כולם. אימה בעיניהם אך צחוק על פניהם. צחוק מעוות, מפוחד. חוגגים וכל העת סובבים ראשם לאחור ולבסוף נמלטים מבתים, מבתי קהל גדולים, מרחובות סואנים, נחבאים בחצרות אפלות בבגדי חג-לא-להם.

*

למה לא לחוג את צאת השנה וכניסת השנה האזרחית החדשה? כמה קשה היה לסיים שנה אזרחית זו. אנשי הכלכלה שלנו סחבו את החודש האחרון, ממש על גבם, כשזיעה ניגרת ממצחם, אפילו ימות החום מאיתנו והלאה. איכשהו קשרו קצה אל קצה. איכשהו יצאו או לא יצאו מתביעות הבנקים, המלווים בריבית, הערות רואה החשבון ושאר הדרקונים הממונים על הכסף הרך, הנמס, הלא שווה פרוטה, והיקר כל כך להשגה.

פתחתי באנשי הכלכלה שלנו. כי מי אינו כלכלן, פנקסן, נצרך-בנקאי וכד' במדינה הקטנה-גדולה שלנו, שקבעה לה חוקים כספיים ורמת חיים מחייבת, שאינה מחייבת, שאינה מתיישבת בשום פנים ואופן עם ההכנסה האפשרית?

ע"כ למה לא לחוג יום כזה. יום קובע בחיי כל אדם במדינה, מקטן ועד גדול. הנה עברנו עוד שנה ואיכשהו יצאנו ממנה בשלום. הנה נוספה לנו עוד שנה בתעודת הזיהוי, עוד שנתון לשירות צבאי, עוד שנתון להיגמלותו של קטין מתלות הורים שצריך לומר להם תודה, עוד שנה שמקרבת לגיל פרישה משמחה, מעבודה, מאהבה...

למה לא להיות כמו כולם, ריבונו של עולם. כמו כל העולם.

*

לבשנו את אחת השמלות הטובות שעולות משכורת קטנה, נעלנו את נעלי ה'באלי', ארנק איטלקי קטן ושאר פריטים של גברת ישראלית טיפוסית. טלפנו פה וטלפנו שם. ועת הגיעה השעה 10 בלילה, המה הבית מאנשים שלא חשבו חלילה לחוג חג-לא-לנו זה, אלא שפשוט לא יכלו להישאר סגורים בבית כשכל הארץ חוגגת. העמדנו פנים שאנחנו הולכים לראות. בעין בקורתית, את הנעשה במדינת היהודים, בסילבסטר הנוצרי. אך בלב לבנו, קיווינו, מאוד קיווינו, לשמוח ולבלות כידו הטובה של סנטה קלאוס אדום הפנים ולבן הפרווה. 

פלונית להטה מעונג והתרגשות. היא ידעה שעליה לצאת הערב אך לא היה לה לאן. ליתר ביטחון הלכה לסאונה, עשתה לה תסרוקת של מאדאם פומפאדור. אולי תצליח להסתנן איכשהו לנשף התחפושות האקסקלוסיבי של פרדריקה. ואולי לגברת הראשונה השנייה של תל אביב הדיסקוטקית. לעולם אי-אפשר לדעת מה יילד ערב לרווקה משתוקקת... והוא הוליד. הוכחה.

ארגנו תריסר הזמנות קוסמות. שלוש על גגות בתים. שתי הזמנות לירושלים המזרחית, אחת לעיר הקודש העברית. שתיים ליפו הבנויה, שלוש לסביון, אחת למארינס מהילטון, חצי לשרתון, ועוד כמה חצאים לכל מיני מופעים פומביים. 

ויצאנו.

על הגגות היה קר, המשקה היה צונן ומסכן. כל אחד שתה מן הבקבוק שהביא עמו. אחר כך ערבבו את כל הבקבוקים ביחד. הוסיפו ציפורן, העמידו על הגז, הוסיפו סוכר, והיה חם. ולא טוב.

ביפו הבנויה עמדו הקירות להתמוטט מרוב עומס, אחרי גשמי הברכה העזים שידענו. תזמורת אחת ניסתה לעלות על השנייה. גברות בשמלות ארוכות ודקיקות הרעידו מקור ותמכו בגברברים שהתנודדו על הרגלים. הם רצו הביתה, הגברברים, כמו כל הגברים. הן ביקשו לחזור, לרקוד עוד כמו כל הנשים. לעולם לא מספיק להן שעשועים.

לדיסקוטקים של "הגברות הראשונות" לא הניחו להיכנס לכולם, אזי לאות מחאה לא נכנס איש. אומרים שהיה משגע. לבסוף סיימנו את הערב בדיסקוטק חדש שבאזור הגראז'ים בתל אביב. תזמורת פעילה, קהל פעיל מאוד של צעירים מאוד. כושי שר על אהבת ישראל, על משה דיין, על רבין, על ירושלים של זהב, ויידישע מאמע. שחורים הקירות, שחורה התקרה, אפל היין הנמזג. מצב הרוח היה דווקא וורוד. בעל הבית מזג לנו ברוחב לב שמפניה, והאיר את הקירות שנראה, ואז נגלה עולם צבעוני נהדר של הצייר הצעיר והמחונן, ויענקעלע גינצבורג, נכד אחי אחד-העם, ששימש אותו ערב שר המשקים והמנשקים.

בשעה שלוש נפלו כבר הגברים שבחבורה מרגליהם ומצחיהם כוסו בקמטי דאגת פרנסה. "הביתה" התחננו. "לירושלים המזרחית" – נאנחו הנשים. איכשהו יצא לקבוצה שלנו להחמיץ את נשיקת החצות, כיוון שנמצאנו בין "מקום בילוי" ל"מקום בילוי". מתה לה שנת 67, ולא במות נשיקה. על כן נחכה אמרו עד צאת הכוכבים; וננשק את הרך הנולד את שנת 68 העגלגלה, הרכה, המתחלקת לשנים, לארבעה, לשלושים וארבעה. שנת 67 היתה חטיבה אחת שלא ניתנה לחלוקה. כלל, יחידה יפה, גדולה.

בסטייקיאדות עוד מכרו סטייק "לבן". בעיקר לאלה שהתחילו את הערב בסעודה חגיגית לאור נרות, באחת המסעדות. קולות שירה שיכורה התהלכו ברחובות ובקעו מחלונות. צהלת יהודים אדומי פנים שנפשם יוצאת להיות כמו כולם. חיוך מעוות על פניהם, נמלטים לחצרות אפלות ולסמטאות הגראז'ים להקיא. מחליקים על הטיט הדביק, מוצר מצוין של שמן סיכה, גשם, בוץ וזיעתם הם, עת הם עומדים כאן, בשעות היום, מלחימים, מפרקים, הולמים בפטישים...

*

בשנה הבאה. אם ירצה השם, לא יוציאו אותי מביתי סוסים רתומים לעגלות זהב נשבעתי. כמו שנשבעתי בשנה שעברה...

 
לייבסיטי - בניית אתרים