זבח לאחר פסח

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> זבח לאחר פסח

 

26.4.68

זבח לאחר פסח

"סוף סוף חזרתם? ברוך השם. אני מתה מרעב" בישרה הבת וכדי להדגיש את רעב הנצחים בו נתייסרה, פקחה כפליים את עיניה הגדולות.

מוצאי שבת אחרי חג הפסח. האוטובוסים מיפו מגיעים זה אחרי זה ופולטים לרחוב המעופש, שעם חוף הים, שבטים קדמונים מחופשים בתלבושות המאה הנוכחית. מצפון, מדרום, מאזורי הווילות, נוהרים פיות רעבים ועיניים רעבות עוד יותר. קדימה. אל דוכני הפלאפל, אל הסטייקיות. איך הספיקו ה"מטגנים" למיניהם להשיג את מגדלי הפיתות הטריות? איך הספיקו לבשל את השמן שלפי ההגיון היה צריך להיות טרי, לדרגה מטוגנת של שמן מכונות מצחין.

"הבאתם לי משהו לאוכל," קבעה הבת. "ידעתי שתביאו."

"שמעי, שמעי, היה כך: נדחקנו לדוכן הפלאפל המשובח בכל העיר, זה שמוכר פלאפלים ענקיים כמו ביצים. זה שהתעשר וקישט קירות מזללתו בציורים. אחיך אמר: לכי. עמדי בצד. אני כבר אקנה. אלף אנשים שלחו ידיים רעבות ממולאות בלירות. קח. קח. תן מנה. תן שתיים. סרטי הסמל שעל שרוול אחיך הצעידו אותו להיות בין הראשונים הנגאלים ממצוקת המצות.

לאחר חצי שעה יצא מיוזע ונזלת חריפה מתחילה לתת אותותיה. אפצ'יק גועל נפש, אני לא יכול. הבאתי לך מנה אחת. פלאפל בגודל ג'ולה. הכסף הלך להם לראש. נותנים כרוב כבוש מסריח. איפה יש מים? מהר מים.

אז נדדו דרך סימטאות כרם התימנים. הרחובות העקלקלים, הכי יפים בעיר העברית הגדולה והמודרנית, כמו שאומרים, כמעט שקעו תחת עומס המכוניות ההדורות. ביואיקים, מוסטנגים, פז'ואים ומרצדסים על המדרכות הצרות. וראשים מתולתלים לפי האופנה האירופית האחרונה המופיעה בז'ורנלים, מציצים מן החלונות המוארים של כל בתי המזללה שבשכונת השוק. ואדונים בעניבות שחורות ופפיונים, מבזיקים בקרחותיהם הנוצצות דה-לוכס, ליד בחירות לבבם שבתלתלי פאות נכריות עשויות פלטיק ולועסים, ולועסים ולועסים. ושטרות כחולים ואדומים מרשרשים ברכות כמו פתיתי שלג, והפיתות רצות, טסות, עפות. ומיני בשרים לא-תאווה-לעיניים, שחותכים אותם דק דק לאחר שהסתובבו סחור סחור מעל אש פתוחה, כמו קרבנות בשר בג'ונגל פראי. "אהה, הייי, הווו" וגם קול שירה עולה ביחד עם הקטורת לשמים אדומים מאש הקרבן.

זבח לאחר פסח.

"אני מקווה שלא הבאתם לי משהו משם..."

נדדנו דרך הכרם. עמדנו ליד מכון לתרבות הגוף שהכריז על עצמו שהוא עוסק גם בעיסוי יפני. בחלון הראווה עמדו גברים בעלי כרסים. כל כרס מגיעה עד הברכיים ולידם גברים עם אותם הפרנים, אבל בלי כרסים במקום המיועד לכך. הכרסים שלהם נדדו אל הזרועות. קוראים להם שרירים. אבל לא נראו מלבבים ביותר. עמדו שנים שנים, שלושה שלושה, תשעה תשעה. בזוגות חובקים זרועות, בפירמידות. הרקולסים.

"רוצה שאהיה גיבור זה, כמו בתמונות האלה?" שאל הבן וניפח חזהו.

"תודה רבה."

*

לאבורטואר פרוכטר מעבדה ומחקר לדברי מאפה.

"רוצה עוגה?"

"לא רוצה."

"נקנה אחת לאחותך?"

"רחמים, היא בדיאטה. רוצה להיות חתיכה. עזבי אותה."

"תראה שתכעס שלא הבאנו לה משהו. היא תיעלב."

"לא תיעלב" אמר ושם ידו על הלב. הלב הטוב הזה שמתחת לחולצת הסמל שבשירות חובה.

נכנסנו בגלל "הלבורטואר, מעבדה לדברי מאפה". משהו נפלא כזה. עלוב ביומרנותו.

בפנים עמד זקן מקומח. מיצמץ בעפעפיו הלבנים. "עוד לא" אמר.

"מה עוד לא?"

"עוד לא אופים. סגור."

"אנחנו עיתונאים."

"כל הכבוד. גם הסמל הזה?"

"הסמל הזה הוא בני. שומר ראש שלי."

"כל הכבוד לשומר הראש."

"אפשר לקנות אצלכם עוגה?" אמרנו והסתכלנו בעיסה. שחורה, עם צימוקים ואגוזים ופרג רטוב וטחון.

"עוד אי אפשר. עושים ניסיונות. קנינו את המאפיה ועכשיו עושים הרצה. רוצים לראות מה אפשר לעשות. עושים אפיה ניסיונית. תבואו מחר. בבקשה. תבואו מחר, אתם והידידים שלכם, וכל עם ישראל."

"אתה מר שכטר?"

"לא. זה שהיה כאן קודם היה פרוכטר. אנחנו קנינו אצלו. אצל האלמנה שלו."

"והלבורטואר?"

"זה זמני. מחר נכתוב שלט חדש. מאפיה קונדיטוריה. אופה באבקעס, נפוליאונים, קרנץ-קוכען, שטרודל."

"תשאירו לבורטואר. זה כל כך יפה."

"ולא אמרתי לך, מוישה?!" טענה האישה. "לא רצה לשמוע ממני. הנה מה אומרת הגברת מן הגאזטות. תעשי לנו רקלמה. עוגות כמו אצל האמא בווארשה, בלודז' בכרם התימנים מאחורי סינימה אלנבי."

"אז לא הבאתם לי עוגה?"

"לא היה."

"הייתם צריכים לחכות."

"ולא אמרתי לך?!" השפלתי את עיני בתוכחה בכיוון האח-הבן.

"אבל לא היה. אמרו לבוא מחר. רק ריח היה. נפלא. כזה של עוגות נאפות."

"הייתם צריכים לחכות..."

*

הגענו לשדרה הכי קטנה בתל אביב: עץ, שני ספסלים והמון ניירות מתגלגלים ונטפלים לרגליים. מצד אחד בנק חשוך, מצד שני קפה עטרה, מואר מאוד, וריק מאוד ושני יפנים אוכלים בו גלידה.

"זהו. גלידה. הגלידה הכי טובה בעיר. הגלידה הכי טובה בארץ. ליד שוק בצלאל. בפינה. בואי ואראה לך תגלית לא נורמלית. כל טוב בלירה אחת."

בדרך עברנו בשוק בצלאל. ניאפולי זה זה כלב. ניאפולי זה עכבר שדה קטן בהשוואה לשוק בצלאל בלילה ראשון לאחר "צום פסח" נטול הפיתה והפלאפל. מאות, אלפים צובאים על שלושה דוכני שוק מוארים באור נגוהות. השמן רותח. המכוניות צופרות. הרחוב לבן מעטיפות נייר רטובות, חלקלקות, ממולאות בכרוב חמוץ-חמים. ראשו של החייל שלי נבלע בהמון הצר על הדוכן. אני עומדת מן הצד וממתינה. נערה יפה במיני מינימאלי לוחצת את שתי כפות ידיה לחלקה הקטנה שמתחת לבית החזה. המיני-מיני עולה ועולה. הראש מתכופף קדימה, כפות הידיים עולות אל הפה. "רע לי. איך אתה יכול לאכול את הזועה, הזו?" והקוואליר שלה צוחק. "'ני לא יודע מת'רוצה." ארנקה הקטן, שנפל, מונח לבן וצח בין הניירות המלוכלכים. הכרוב החמוץ והתשפוכת שקוראים לה טחינה מונחת כמו כפפה קוראת לדו-קרב. האחרים צובאים ואוכלים, אוכלים וצובאים ומקנחים פיותיהם בפרק כף היד, שם מודדים את הדופק, בדרך כלל. נכנסים למכוניות, ממשיכים ללעוס, מתניעים ונוסעים ושוב חוזרים. עם כיפות, בלי כיפות, עם מיני, בלי מיני. מה נפקא מינא. פלאפל חם. טרי בריא ומשוגע.

*

"אני מקווה שלא הבאתם לי פלאפל" אומרת הבת ורצה לאמבטיה.

"ליד הפלאפל מכרו שווארמה. סכינים גדולים ומלוטשים, גז מסריח והבשר סובב, סובב, והשומן נוטף, נוטף... גם דם..."

"מספיק. אני שבעה".

"חכי, יש עוד גלידה."

"מן הפינה" אורו עיניה "אזי איפה היא? היא עוד תימס."

"צימוקים, שקדים, דובדבנים, אננס, אגוזים קלופים, משמש משומר, אגסים מסוכרים, תאנים קטנטנות, תמרים, שוקולד מבעבע..."

הבת מעבירה את קצה לשונה על שפתיה.

תאווה לעיניים. באף מקום בעיר, מה בעיר, בכל הארץ, טרם ראיתי מבחר כזה. והקצפת. הקצפת שיצרה המוכרת ממעל. נותנת גלידה ויוצקת קצפת. ובראש שמה אננס ולידו קובעת דובדבן דשן, שמן, אדום, מסוכר. הא חייל! קוראת המוכרת, מה גלץ' לך מן הגלידה, חייל שואלת בדאגה המוכרת ומערימה על הר הגלידה שלו עוד אגוזים ועוד אננסים ועוד פלחי אגס משומר.

"אז איפה הגלידה? אתם מוציאים לי את הנשמה."

"רגע, רגע. ישבנו לאכול ממנה. מהור ההר הזה. ואחיך היה גאה שסוף סוף הצליח לגלות משהו בלתי ידוע לאמו, בעיר הגדולה והמלוכלכה. משהו נפלא, לא נורמלי, מקסים, שובה נפש, פגז!

ואז יצאה מתוך החנות זקנה נוראה. עין אחת למעלה, עין שנייה למטה. זו שלמטה גובלת עם הפה. נפתחת כדי חריץ, ושוב נסגרת. פותחת-סוגרת, פותחת-סוגרת העין שלה... כמו בשיר. העין השנייה קבועה באמצע המצח, כמו אצל ציקלופ. גדולה. ענקית, מוקפת מוגלה, הופ ועוד רגע, תישור החוצה. רגליה כחולות, חבורות פתוחות בהן ואולי גידים תפוחים הם כמו חבורות. הולכת הזקנה ומושכת אחריה סנדלים מרופשים. והידיים. אלוהים, איזה ידיים!

"היא חותכת את כל האגוזים והלפתנים והמסוכרים והאננסים האלה?"

"אל תביטי. היא שוטפת את הרצפה."

"מניין אתה יודע?"

"אני לא יודע."

"קצת לא טוב לי."

"גם לי."

"מה נעשה?"

"נברח מכאן."

"ומה עם הגלידה?"

"היא שוטפת את הרצפות. נגיד."

"ניקח מנה לאחותך."

"חס וחלילה."

"רע לי."

"גם לי."

"מתי חוזרים לכפר? לכפר, לכפר!"

 
לייבסיטי - בניית אתרים