חומות יריחו

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> חומות יריחו

 

73

חומות יריחו

המבנים הנמוכים הללו שבמדבר יהודה. צפופים זה על גבי זה וזה בתוך זה – מחנה הפליטים – בתוך השממה הקרחת בואכה יריחו. לא אשמתנו היא שיריחו לא ידעה לקלוט את אחיה, שבמשך יותר מעשרים שנה סגרה אותם מחוץ למחנה. כמו מצורעים. ובכל זאת לא נעים. לא ביחס למחנה הפליטים ולא ביחס לתושבי יריחו העתיקה בערי המדינה, עיר הגנים הפורחים בלב מדבר.

אולי מפני שהגענו ליריחו ביום השמיני של מלחמת ששת הימים. אולי משום שהיינו עוברים בה בדרכנו לבקעת-הירדן. יריחו – עם האקלים הטרופי שלה. עם הפאפיה, והדקל, ובננות הענק ותפוז הדם והפומלה. יריחו עם היסמין שלה. יריחו הרחוקה מכל ישוב והצומחת בלב מדבר כמו מקסם-לא-שוא. יריחו עם "בוסתני הקפה" – שיושבים שם לשתות ולאכול בין ורדים וערוגות בושם וגפנים וירק עסיסי ומזרקה בתווך. איפה עוד יש גינות נאות כאלה לבוא אליהן לארוחה, לתה של חמש, לבלוי חג ונופש?

אפילו כיהודיה – קשה היה לי לראות את המקומות היפים הללו בשממונם ובעזובה של עיר כבושה.

"תני עשרים אלף לירות, וכל הבית הזה והגן, והקפה, והמזרקה והפרדס שלידו – הכל שלך הם" – אמר לנו מכר ערבי, "בן הדוד שלי אין לו מה לאכול. לא יכול לאכול חתיכה מן הבוסתן, ופה הכל חורבות. יריחו אף פעם לא תהיה עוד מה שהיתה, אח – אח – אח..." נאנח.

"עשרים אלף"... אמרנו ומשכנו עפעף. לאמור, את מי הוא מותח.

"חמישה עשר אלף. עשרת אלפים... טייב..."

זה היה לפני ארבע, חמש שנים.

 
לייבסיטי - בניית אתרים