"חומת התהילה" של בשביס זינגר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1982 >> "חומת התהילה" של בשביס זינגר

 

24.12.82

"חומת התהילה" של בשביס זינגר

לפני שנים פתחת את ספר הטלפונים של מנהטן, חיפשת זינגר בשביס יצחק, ומעבר לקו היה עונה קול מצפה לצלול. קול יידי היה אומר: 'גוד מורנינג. ווער רעדט דארט.' עכיו יש זינגרים לרוב בספר הטלפונים, אבל לא יצחק בשביס. המספר חסוי. ואלה שיש בידם מספר הטלפון משכבר הימים, מחייגים לשוא. למספר הזה אין קו. הכתובת היא אמנם אותה הכתובת, אותה דירה בקומה החמישית, אותו בית גדול מן המאה הקודמת ובו מאות דירות מוגנות. עיר שלמה בחצר אחת חשובה. בית מונומנטלי שהוכרז כאתר היסטורי באמריקה המחפשת שרשים. אותו שוער, אותם השכנים שהזדקנו בינתיים, ואותו גן נעול בחצר הסגורה. אבל מי העז להיכנס לחדר המדרגות משמאל, לעלות לקומה חמישית, במעלית ישנה ואיטית, לדפוק על דלת ביתו של חתן פרס נובל.

הידידים שהיו – כבר אינם. הטוב שבידידיו, אהרן צייטלין, אשר שבשביס אהבו והעריכו, גם הוא הלך לעולמו. אפילו השכנים הגרים באותה חצר, באותה כניסה ובאותו חדר מדרגות, לא העזו. הם התעכבו, אולי, אצל אלמה הגבוהה והאצילית כאשר נקרתה על דרכם, שאלו לשלומה ולשלום בעלה הסופר. אותו היו מברכים מרחוק – אם ברכו. לרוב ביכרו לעבור על פניו כפי שעוברים ליד אנדרטה. התהילה בונה חומה סביב גיבוריה. כמו שבנה סביב עצמו גיבורו של זינגר, הקוסם מלובלין.

הטלפון. אביזר פרוזאי המצוי בכל בית. כבר חדלו לחשוב איזה תפקיד חשוב הוא ממלא בחייו של אדם בן-זמננו. הוא הקשר עם קרוב ורחוק. הוא הדלת אל העולם. חלון אליו וממנו. הוא הכתובת. הבית. הגישה. כוח הדיבר. מכונית, מטוס... חלק מגופך. בלדיו אתה אחר. הטלפון הוא המביא את המקרה ואת ההרפתקאה, את הצער והשמחה. הוא מחסום מפני בדידות והוא גם חירות.

הטלפון החסוי הוא אחד השנויים הבודדים שחלו בחייו של המספר הגדול מאז 'קרה לו הפרס וכל הביזנעס הזה'. כפי שבשביס הצטנע. 'סופר אינו משתנה ואינו משנה את אורח חייו בשל קבלת פרס או בשל אי קבלתו. אני חי בדיוק כמו פעם.' ההבדל היחיד הוא הטלפון. לטלון הפתוח היה תפקיד חשוב בחייו ובכתיבתו.

"אני כותב בבקרים. פעם, בימים הרחוקים של לחץ ודוחק וקיבה מזמרת ותבשיל חם שלא היה, הייתי ישן עד שתים-עשרה ועד אחת. כשרווח לי קצת מבחינה כלכלית, כשיכולתי להרשות לעצמי את העצלות, ולהתפנק עד שעה מאוחרת, אני לא יכול לישון. אוכלים ארוחת בוקר במטבח, האישה הולכת לעבודה ואילו אני נשאר בבית. אשתי אוהבת שופינג. השכירה את עצמה לעבוד במחלקת השמלות של לורד אנד טיילו אף כי אינה זקוקה למשכורת. כמה היא כבר מקבלת שם... ואילו אני ישוב ומנסה לכתוב משהו בין צלצול לצלצול. היו שואלים אותי למה איני מנתק את הטלפון. השיחות בוודאי מפריעות לריכוז. לי זה אף פעם לא הפריע. להפך. אני זקוק לקולות אנשים. לתגובות של קוראים. אני אוהב לקבל שיחות טלפון. זהו אחד הקשרים שנשארו לי עם החיים. אחרת אני שקוע רק בעבר. אני מאבד קשר עם העולם. עם ההווה."

יליד העיירה רדזימין. עיירה קטנה בפולין, שנשארה לחיות במאה השבע-עשרה. רוב ספוריו וספריו הם מאותה תקופה. "איני זקוק לחקירות היסטוריות. פירטי פרטים של זמנים עברו, מצוים אצלי, אני מזדהה איתם. אני פשוט יודע אותם באינטימיות שאין למעלה ממנה. כנראה חייתי כבר אז. הרי ברור וידוע שגלגול נשמות קיים. אני, בכל אופן, מאמין בו. ובכן, אם אנתק את הטלפון יאבד לי הקשר עם הזמן, עם החיים. אפסיד שיחות קוראים והעיקר – השיחות עם הקוראות שלי. נשים הן קוראות נפלאות. הן בכלל נפלאות. הן מעניינות הרבה יותר מן הגברים. נשים יודעות לקרוא, להזדהות בלי מחיצות, בלי קנאת סופרים, אפילו הן סופרות בעצמן. אבל לאחר הביזנעס הזה, לאחר הפרס, העניין יצא מגדר הגיון כלשהו. הפכתי למטרה לכל המופרעים, ויש מהם הרבה באמריקה. כל מיני הוזים, גרפומנים וסתם משוגעים לשמות מפורסמים. הטלפונים כמעט חיסלו אותי. נאלצתי לרדת למחתר. מי שצריך אותי, צריך לעמול הרבה כדי להשיג את המספר, ואני מצטער ומתנצל על כך. בסופו של דבר מדברים, כמו שסוף סוף הצלחנו אנחנו."

אבל הרבה אנשים צנועים נרתעים. מקבלים את חסימת המספר כהתבדלות, התנשאות. חוששים להפריע. בשביס מאבד שיחות שלא תחזורנה, מאנשים יקרים, שאולי כבר לא יוכל לדבר איתםל, אלא בגלגול הבא. "ומי יידע אם נזכור מי היינו..." מוסיף איש שיחנו ברצינות קונדסית.

כך בערך גילגל שיחה ידידי משכבר הימים כאשר ישבנו בביתו ברחוב שמונים ושש בקומה החמישית שעלו אליה במעלית האיטית. דפקו על הדלת ובשביס פתח אותה כמו מכבר. אותו האיש בעל ראש הביצה, אותה קרחת שהיא המשך המצח והפנים, אותן עיני תכלת אפורות וחיוך נחפז, אבל כל כולו היה קטן יותר, נחפז יותר, כפוף יותר והקשיב פחות.

"שיחה אישית. לא אינטרביו" פסק עם כניסתי.

"למה? הרי מפרסמים את ספריך בישראל. מתעניינים בך. רוצים לדעת עליך."

"אני לא מתראיין עוד."

"למה?"

בשביס שתק. נזכרתי שכאשר ביקשתי לברר את מספר הטלפון החסוי שלו אמרו לי, אל תתטרחי. גם אם תשיגי אותו לא ידבר איתך. הוא אינו נותן יותר ראיונות בכלל ולסופרים מישראל בפרט. העליבו אותו והעלילו עליו – והמפורסמים, ובייחוד, חתני פרס נובל, סבורים, ואולי בצדק, שמה שיש להם לומר יכתבו בעצמם וטוב יותר. ואם כבר לתת חומר, אז רק בתמורה לתשלום. כולם תאבי בצע וזינגר אינו טוב מהם...'

ב-1968, לפני יותר מעשרים שנה, פגשתי את זינגר בפעם הראשונה לפי בקשת עורכי. תוצאת הפגישה היה ראיון גדול שפורסם בערב ראש השנה. זו לא היתה פגישה אחת עם מחברת ועפרון ביד, אלא סדרת שיחות, ארוחות צהרים במסעדה הצמחונית שנהג לאכול בה ב"אוף אוף ברודווי" הצבעונית, העצובה, התוססת והיהודית מאוד. טיולים. ביקורים בביתם, בביתי. גם בביקוריו בארץ נפגשנו. ידידות יפה צמחה בינינו וכבר לא ידעתי מה סופר לי אישית ומה לשם פרסום. אחרי הכתבה הגדולה שבשביס שמח בה ואמר שימסגר אותה ויתלה בחדרו, מינה אותי להיות נציגתו בישראל, חתם והחתים אותי על חוזה אצל עורך דין.

כבר אז שמו הלך לפניו בעולם. ספריו תורגמו לכל לשון – אבל לקורא הישרלאי כמעט ולא היה ידוע. בשביס כאב שרק שלושה ספרים משלו תורגמו לעברית: משפחת מושקט, העבד, והשטן מגוריי. הם הודפסו במהדורות קטנות ונמכרו אך בקושי.

בשביס היה מקפיד לשלוח אלי כל סיפור חדש שפרסם ב'פארווערטס', היומון היידי שיצא בניו יורק ושהפך במרוצת השנים לשבועון המופיע באנגלית עם עמוד ביידיש. כל סיפוריו פורסמו תחילה בביטאון הזה והוא המשיך לכתוב בו בעקשנות כמעט עד סוף ימיו.

פעמים הייתי מתרגמת את הסיפור בעצמי. פעמים הייתי מוסרת אותו לסופר מתרגם, ידיד וחסיד בשביס. נהגתי לשלוח את התרגום לבשביס לפני הדפסתו, כי ידיעתו את שפתנו היתה עמוקה ועשירה ושרשיה במקורות, היה בקי וידע אותה יותר טוב מרוב סופרי ישראל. מעריב שימש אכסניה קבועה ושמח והתגאה לפרסם כל סיפור ששלח במשך תקופה ארוכה. באותם ימים היה כבר סופר רב תהילה, כאמור. סיפוריו היו מתפרסמים בגדולי הביטאונים הספרותיים. ה'ניור יורקר' שילם לו באותם זמנים שלושת אלפים, ארבעת אלפים דולר בעבור סיפור. ה'פלייבוי' אף יותר. זה שיעשע את בשביס לספר את סיפוריו היהודיים, על שדים ורוחות, במגזין הפורנוגרפי לגברים בלבד. בשכר הסופרים בישראל היינו מתחלקים חצי חצי. היו אלה ממש פרוטות, כאשר 'תורגמו' הלירות המסכנות שלנו לדולרים. מאז יצאו אצלנו כל כתביו, בהוצאת הספרים הגדולות. אמרתי לו: חשוב שתהיה שיחה איתך ולו אך למען קוראי הספרים שלך אצלנו."

"אם את מתכוונת לשוק הספרים, לכסף, הרבה ברכה אני לא רואה מן הפרסומים אצלכם.  בכל אופן לא הרגשתי בהכנסה מכם. אולי אני צריך לשאול את בני או את רואה החשבון שלי. ראי ידידתי, ואני חושב אותך לידידה גם אם לא שלחת לי ברכה לנובל. את חושבת שאני זוכר מי כתב לי ומי לא? את חושבת שזה חשוב אם שולחים ואם לא שולחים ברכה..."

"הייתי רוצה לראות איך היית מרגיש לולא הרעש סביב הפרס שלך. לולא ברכו, חגגו, ראיינו ברדיו ובטלוויזיה, לולא קנאו... השמחה אולי אינה כה משמחת כמו שעצובה העדרות שימת לב."

"את רואה שאת חכמה. אז כחכמה תביני שאינני רוצה להתראיין לישראל."

"למה?"

"כיוון שאת תשאלי מה דעתי על הנעשה אצלכם. תסחבי אותי לפוליטיקה ואני אינני רוצה להשיב. אני לא יכול להשיב. דיעה. אסרתי על עצמי. בוודאי שאכפת לי מה שקורה אצלכם, כי מה שקורה בישראל הוא בדמי. אבל לא אדבר ולא אשיב. ואם תוציאי ממני משהו, שהרי תוציאי, ואיך אתאפק? אני אכחיש שהשבתי."

"וסתם שיחה. לא פוליטיקה?"

"תכתבי מה שבא לך. מה שאת רוצה. שום דבר כבר לא פוגע בי. אף אחד אינו מסוגל להכאיב לי."

דיבורים דיבורים.

"את יודעת שעשו אותי פרופסור לעת זיקנה? – ניסה למכור לי חדשה ישנה. – פרופסור באוניברסיטה לאחר האוניברסיטאות שלי בקרוכמאלנה" – צוחק בשביס בפה מלא חניכיים..."

את המשפט הזה ואת "יו-מייד-מיי-מורנינג" הוא מדקלם מעומק הלב. שמעתי אותו אומר זאת שלוש פעמים בטלפון שלמרות החיסיון יודע לצלצל. אמר לי אותם כאשר שיבחתיו על ספרו האחרון – הגולם, ספר ילדים יפהפה.

"YOU MADE MY MORNING" אמר.

ואחרי כן תיקן, "YOU MADE MY DAY".

אבל נשוב לפרופסורה. זה עושה משהו לאיגו.

"לא סתם פרופסור, דיסטינגווישד פרופסור באוניברסיטת מיאמי" התפאר אייזיק. "עיסקה מצוינת: חורף נחמד בפלורידה ומשכורת שמנה כתוספת.

"אתה מוצא שם כישרונות לפעמים?"

"לעתים רחוקות מאוד קוראים משהו שתופס אותך, משהו שמראה על כישרון..."

"אתה אוהב ללמד?"

"נא!"

"אפשר בכלל ללמד כתיבה יוצרת?"

"את יודעת שאי אפשר. כדי להיות סופר טוב צריך ליהות סופר טוב. נולדים עם זה."

"כשאתה מוצא סיפור טוב אצל תלמיד. מגלה כישרון... אתה נהנה?"

"נהנה... מה אני? – מורה! אדם שאינו מעז לחיות, ומעביר את מאוויו לדור הבא לביצוע. אני עוד עושה דברים. רוצה לעשות אותם בעצמי ולעצמי. אוניברסיטה, זה משהו. התואר, הסטודנטיות... כמובן שהן הרוב באוניברסיטאות. וכי מי לומד ספרות וכתיבה יוצרת. לי נעים מאוד להימצא ביניהן ולהן מחמיא לשמוע תורה מפי חתן פרס נובל. ואולי גם נעים להן ללמוד אצלי כי הרי יצא לי שם כמבין גדול בנשים. חוטא ומחטיא."

רק מבין...? יצא לו שם של שדון מין. של אחד מגיבורי סיפוריו. כל אחד לחוד וכולם ביחד. שמו  שם נרדף לרודף שמלות בעל יצרים שגיבורי ספריו וסיפוריו אינם מגיעים למעלליו.

איני חושבת שידידי ז"ל היה שבע רצון ממה שייכתב כאן להלן לו היה עוד בינינו. יש יסוד להניח שהוא נהנה מן הרנומה הזה של חוטא ומחטיא ושהוא תרם לא מעט לדעה הזו, אם לא במעשיו הרי בדבריו שהובנו כפשוטם על ידי קהל קוראים שלא נתנה בכתיבה בעצמו, ושאינו נמנה על סופרים. הוא נהג לחזור ולהכריז כי סופר כותר רק מניסיונו האישי.

"גם אם הוא כותב על דמויות היסטוריות?"

בלי ספק. בייחוד כאשר הוא כותב על דמויות היסטוריות. אפילו אני כותב על דמות שונה בתכלית מעצמי, עדיין אני נמצא באותה דמות והכל אמת. כדי לבדות דברים, כדי לתת לדמיון דרור, צריך לדעת את האמת על כל פרטי פרטיה ואף להתנסות בה. כל נושאי כתיבתי ישנם בתוכי. הם – אני. כל גיבורי, כל גיבוריו של סופר, הם הסופר עצמו." – נאום בשביס.

לפי מיטב ידיעתי, כל הגברות שריכלו עליהן כי היו גיבורות מעלליו, אינן גיבורות סיפוריו. המעללים הם על פי הרוב "ווישפול טינקינג" פרי דמיונו של הסופר, שאולי היה רוצה כי יקרו. היינו בידידות שנים רבות. נפגשנו הרבה בישראל ובניו יורק אם בעבודה ואם בחברה ואם בשיחות ממושכות. הוא אהב לספר לי, אהב את תגובתי, ואת יכולתי להשתתף בטראגוקומי והגרוטסקי של חיינו. בלינו ביחד עם מכרים וידידם של הבשביסים וניתנה לי הזדמנות יוצאת מן הכלל לתהות על קנקנו. אף פעם, אף לא פעם אחת היה בהתנהגותו, ולו שמץ של חוסר ג'נטלמניות או של חירות כלשהי.

* * *

כיוון שלא יכולתי למצוא את הטלפון שלו, ממנו התחלנו את סיפורנו, הלכתי לשמוע הרצאה של בשביס שמועדה נתפרסם בעתון. שיבה משלה באולם הקטן של IWO שבשדרה החמישית. שיבה של נשים, וקרחות אחדות של גברים זקנים. דור חולף מן העולם ביחד עם שפתו. כל הכרטיסים נמכרו להרצאה. עשרה דולר לכרטיס. רבים חזרו כלעומת שבאו, מחוסר מקום פנוי. נערה כושית בעלת יופי נדיר, גבוהה ודקה כגבעול, נצטערה צער רב שלא תוכל לשמוע את אייזיק בשביס.

"ההרצאה ביידיש." – ניחמה את הנערה הכושית הקופאית. היא השיבה לה בחיוך סלחני והלכה.

ההרצאה החלה באיחור. בשביס בא מירכתי חדר המדרגות, עטוף בבגדים רבים. היה קר. מצאתי את הנערה הכושית ישובה ליד החלון, רושמת מפי מרצה ביידיש. בשביס קרא שני סיפורים. אחד שדומה עלי שהכרתי מ"חצר אבי" ושני – מודרני, שכתב לפני שבועיים ועוד בטרם יצאתי מהאולם שכתי את תכנו. השומעות – נשים עיפות לבושות רע בשמלות השבת הטובות שלהן. כל גדולי הספרות היידית תלויים על הקירות. אחרון הגדולים קורא מיצירותיו ביידיש במבטא של דזי'גן. שכני מימין, אדם זר, מעונין לדעת באנגלית מה אני עושה כאן בהקראה ביידיש.

"למה – אני שואלת. – מה הפלא?"

"כי להוציא אותך ואת הנערה הכושית, אני מכיר את כולן. כל אלה שאת רואה כאן, כולן היו החברות שלו...

 
לייבסיטי - בניית אתרים