חופשה של חייל

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> חופשה של חייל

 

28.11.69

חופשה של חייל

 

"מדבר אטלר, זוכרת?"

לא זכרתי. אחר כך צף ועלה פרצופו השובב של עולה חדש מפולין. שפם, עיניים קצת פוזלות אבל חכמות כאלה, דיבור מהיר וצעדים עוד יותר מהירים, ואישה צעירה, בהירת פנים ושיער, "לא משלנו" אבל מאוד שלנו. כבר עובדת באיזה משרד ממשלתי ועושה סטטיסטיקה, ומדברת עברית, וצוחקת הרבה. והוא עובד בטלוויזיה הישראלית ועשה סרט על חופשתו של חייל, ואומרים שסרט יפה מאוד עשה – בקיצור, זוג עולים שהצליח וזה תמיד נעים לפגוש. בייחוד כך אחרי התיאורים הללו שקראנו מאותה סופרת... כיצד מקבלים פניה של העליה הזאת.

"את בוודאי רוצה לדעת למה אני מטלפן" – אומר אטלר בעברית הפרטית מאוד שלו – אני רוצה שתעשי לי את הכבוד ותבואי ל"ורמיסאז'" שיתקיים בביתי, עם וודקה, הרבה וודקה פולנית טובה, וחברה עוד יותר טובה, כן, גם פולנית."

"ורמיסאז' של סרט?" אני תמהה.

לא של סרט. מסתבר שמר אטלר הוא גם צייר. ממתי? זה חודש ימים. כבר חודש ימים הוא יושב ומצייר ללא הרף ועתה אשתו והוא מזמינים ידידים לראות את פרי הביכורים.

אז נסענו.

הגענו לירושלים בשעה טובה ומוצלחת ואז גיליתי שכתובתו המהוללה של הצייר בן החודש נשארה אי שם ליד הטלפון אשר בביתי. לא נעים. מאוד לא נעים. איפה הוא יכול לגור, הפולני הזה? על מסך הזיכרון מופיעה פאקטיה. הוד מעלתה שגרירת גוואטמלה בישראל, עם כובע פרחוני רחב שוליים, שמלה מאותו אריג צבעוני, וחיוך נשיי מקסים.

"הוא גר ברחוב גוואטמלה!" – אני יודעת לפתע, וקדימה, לקרית יובל.

וקרית יובל עולה מתוך חשכה של יובלות. אך גם בחשכה ניתן להריח ריחה הטוב של עליה. עוד לא כל כך קר ומן החלונות הפתוחים "שומעים ריחות" כמו שאומרים ביידיש, של קרופניק, ושל "ביגוס" (כרוב עם נקניק) ושומעים עברית, פולנית יותר מ"פאן טדאוש", וצעדים טופפים של נשים חטובות רגליים, ריחניות כאלה, הנחפזות לאיזה מקום.

בטח ל"ורמיסאז'" של אטלר. שמחה בקריה...

לא. הן אינן מכירות אחד כזה. יש פה הרבה. עובד בטלוויזיה? יש הרבה. איפה גרים הפולנים? בכל מיני בתים. כן, יש בבניינים הגדולים, ויש גם בבניינים הפחות גדולים. סליחה, ו"דוברה-נוץ" והרגלים הקלות-קלות רצות מהר לאוטובוס הממתין.

בבניינים הגדולים יש הרבה קומות, ובכל קומה הרבה דלתות, ומאחורי כל דלת הרבה קולות. מהם של הרדיו מהם של פאטיפונים ומהם של סתם אנשים המשתמשים בגרונותיהם. יש שמות יהודיים מאוד – והדלת נפתחת על פרצוף צבראי, ויש שמות עבריים מדורי דורות והדלת נפתחת על פרצוף בהיר ועיני תכלת מן הפיורדים לא של אילת...

לפני כל המבנים של העלייה החדשה, זו שמגיעה תועה ותוהה, זו שבאה הנה עם נשמתה בכף ידה, וכל מטענה – צרור שניתן לשאתו בידיים – עמדו מכוניות לרוב. וביניהן מכוניות של עולים, עם מספרים לבנים. ומחלונות המבנים האירו אורות רבים. יפים היו החלונות הלבושים בווילונות מלמלה לבנה וטריה, ככלות מתחת לחופה. וכך עמדנו בתוך הלילה האפל מאוד, ששמים שחורים מבשרי גשם, תלויים מעל עיר דויד, ואין כוכבים בשמים. הם מאירים מתוך הבתים שריח הבנייה הטרייה נודף מהם. שריח חיים מתחדשים נודף מהם.

אבל סוף סוף מצאנו את אטלר ואת ה"ורמיסאז'" שלו. בשלושה חדרים קטנים, פונקציונאליים עד למילימטר, בין רהיטי אלון בהירים בנוסח כפרי כלשהו, נדחסו כל המי-הוא-מי של הנוער הטלוויזיוני. צבריות עם שוקיים של חלב ודבש, עיני שקדים ולחיי תפוחים. תאווה לעיניים, ניסו לדבר "קצת פולנית." צעירים פחות או יותר עם מחלפות שמשון, ז'קטים של נהרו ומבט לעתיד – החזיקו כוסות ארוכות-משקה, נשענים אל הקיר, באין עוד כיסאות. סטריאופוני מחובר לטייפריקורדר קטן, מזג מוזיקת רקע מרעישה, כמו שצריך. וגברת הבית, בשמלה עשויה מצעיף פולני-צועני-פרחוני, הגישה כריכים עדינים.

והיו גם היצירות. בחדר נפרד, בו הודלקו פרוז'קטורים, תלויות היו כחמש-עשרה עבודות בשמן, ומהן עבודות יפות. אטלר, אמנם, טען כי התמונות היו אך עילה כדי להזמין אורחים ואין הוא מתייחס אליהן ברצינות – אבל זה היה רק למראית עין. בפנים ציפה מאוד שיגלו אותו על באמת. שיאמרו: "הא – אטלר זה, צייר גדול הוא."

עוד יאמרו! הבטחתי לו. הרבה יאמרו על אטלר והרבה יאמר אטלר. את סרטו הראשון הקצר נא לראות בשלושה בחודש דצמבר, בטלוויזיה. "קראנו לסרט – שבעים ושתיים שעות ביממה" – שם יפה, מה?!

 
לייבסיטי - בניית אתרים