חייך, הפנט אותי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> חייך, הפנט אותי

 

17.2.61

חייך, הפנט אותי

דליה "מתה" להיות מהופנטת ולדעת את התת-הכרה שלה. סוף-סוף מגיע כל אדם לגיל מסוים בו מותר לו כבר להכיר את עצמו – אפילו הפגישה אינה נעימה מאוד. מה לעשות – אם רוצים ואם לאו – כיוון שעוברים את גיל השש-עשרה, מותר כבר לחזות בכל זוועות היצרים החשוכים, אפילו באולמי הקולנוע. ובכן, הולכים לראות את דליה "הייד". התענוג עולה אמנם ביוקר; צריך להכין כרטיסים מראש, אבל המהפנט הגדול ייסע עוד מעט. אסור לחכות להצגה מוזלת לאמנים. מי יודע אם תהיה כזו? לאמנים אולי אין תת-הכרה, אצלם הכל בחוץ.

האולם הגדול והאורות הגדולים, והאנשים הרבים, מפריעים קצת. אבל אין דבר. נסיעה אל נבכי נפשך אינה יכולה להיות ב"ספיישל". בתקופתנו הכל נעשה בפרהסיה, ביחד-ביחד. ובכן, ידיים למעלה, שלבו אצבעותיכם, הפכו את כפות ידיכם לפנים, הביטו לתוך עיני (איזה עינים!) עצמו את עיניכם. אני אספור עד שלוש. ואז תפרידו את ידיכם, אם תוכלו להפריד. "אחד... שנים... שלוש" – שום דבר לא קרה. הידיים נפרדו בקלות, כמו הזוגות בימינו.

"אני לא מתהפנטת", נאנחה דליה. "את רק צריכה לרצות..."

עכשיו קומו על רגליכם, הצמידו כפות רגליכם, הזרועות צמודות לגוף, העינים מביטות עלי. עיצמו את העיניים ועכשיו תתחילו לנוע, לנוע, לנוע, קדימה אחורה, שמאלה – ימינה. אינכם יכולים להתגבר על תנועות הגוף – ככה, ככה...

ועמד קהל רב ונע, ונע – כמו יהודים טובים בתפילת מנחה.

"ראית – היית מהופנטת!..."

"איפה? – פשוט קשה לשמור על שיווי משקל בכפות רגליים צמודות. חוק ראשון בהתעמלות!"

"חביבה", אמרתי לה, "מדיום אסור לו להיות כל כך מפוקח."

"אז את חושבת שבאמת קרה לי משהו?"

"מאה אחוז, הלא את חיוורת כמו רוח רפאים."

"באמת?"

"באמת ובתמים."

"הישבעי."

"מאז משפטו של סהר אינני נשבעת."

"אז מה לעשות?"

"לעלות לבמה. עלי והצליחי, ודרשי בשלום התת-הכרה שלי."

"אי-אפשר לדרוש בשלום תת-הכרה."

"אז איך אפשר לדרוש בשלום תת-שר?"

"את מעצבנת אותי", אמרה, והלכה אל הבמה שהיתה כבר מלאה מפה אל פה אנשים ה"מתים להתהפנט" וסתם ארטיסטים. ועל הבמה היה שמח. מה הוא לא עשה בהם, בקרבנות שלו! הוא הרדים אותם, והם ניגנו אצלו על פסנתרים דמיוניים, והיה להם קר, והיה להם חם – והם ניצחו על תזמורת, וקצרו תשואות. וארטיסט אחד אפילו נפל מרוב התלהבות (או מתוך שיתוף פעולה) על הרצפה, ושכב, הפנוטו עדן, עד בוא הגואל – הקוסם הגדול, שהקימו על רגליו והפיח בו רוח חיים. אלא, שבאמצע הילולת הרפאים הזו, הופיעה על יד דליה, חיוורת כסיד.

"נפלתי", אמרה, "ברגע האחרון. עוד מעט היה קורא לנשים לשחק את התפקיד שלהן – כשלפתע נזכרתי שיש לי רכבת עצומה על הגרב, תתארי לך איך הייתי נראית?!..."

ובינתיים החזיר המהפנט הגדול את כל קרבנותיו אל המציאות האפורה והמסנוורת שעל הבמה, אחד מביניהם, קיבוצניק נעים פנים ניצח על התזמורת הדמיונית בכישרון אמיתי. כאשר סיפרו לו לאחר מכן מה עשה על הבמה, לא האמין למשמע אוזניו. אך לא אתמה אם בעוד שנים אחדות יזהיר כוכבו בשמי המוזיקה שלנו. הבחור הזה "פגש" את עצמו – כך לפחות הבטיח לי בסוף הערב.

אבל נשוב לדליה ולתת-ההכרה שלה. ובכן, כאשר הגיע תור הנשים הן הוכיחו, שמדיום, ומוזה, ורפאים ותת-הכרה – זוהי ממלכתן הבלעדית. היתה שם בחורה אחת –"בומבה!" איך היא כתבה על מכונת הכתיבה – ספיד של 200 לשנייה לפחות (והיא מעולם לא כתבה עליה). אחר כך היא צחקה בצחוק בריא וחשקני – כאשר המהפנט ציווה עליה בתת-הכרתו. אחר כך היא נאנחה, אחר כך נהיה לה חם והיא התחילה להתפשט -  אחר כך היא הרקידה אברך משי בעל כיפה – ובעצמה רקדה כמו ספרדיה מבטן. איזה טמפרמנט היה לה! או – לה – לה!"

"ראית חתיכת תת-הכרה?" אמרתי לדליה.

"החמצתי את ההזדמנות להכיר את עצמי בגלל רכבת בגרב!..." השיבה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים