חלק מן השמחה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> חלק מן השמחה

 

6.10.72

חלק מן השמחה

ירושלים ריקדה, בהקפות – שיכורה ולא מיין. שיכורה ומיין. הפעם היו החרדים, עם הפאות והקאפוטות והשטריימלים מרקדים עד כלות הנשמה – ואילו החילונים, מפוכחים – מנסים לשמוח בשמחת התורה של החרדים. מביטים על ההקפות. אֵל העושה שלום במרומיו - 

היו עמנו בחבורה גם שני תיירים מאמריקה. כמו שצריך, אחרת – אם אין תייר להראות לו, מי רואה משהו... והגברת, צלמת מהוללת, יהודיה לפי מוצאה – ולא כלום לפי אמונתה – הילכה בין הסימטאות המרקדות של מאה שערים, בהרבה קנאה. 

"מה לא הייתי נותנת כדי להיות אישה ממאה שערים, שיש לה אלוהים טוב שעליו ניתן לסמוך. שיש לה אמונה ובית הומה מילדים וסדר חיים למן לידתה ועד הקבר. אימרו – האם ההורים עדיין מזווגים פה את הזיווגים? נישואים כאלה אינם מתפוררים כמו בגד תפור בחוט מפוקפק" – דיברה אל עצמה ואלינו.

הצצנו לבתים דרך החלונות הפתוחים. לראות יהודים טובים בסעודתם. הצצנו לבית הכנסת ולישיבות, שם ריקדו בהתלהבות. נדחקנו בדלת לראות משהו – ואז נרמז שאסור, ונשים משכו אותנו "למעלה", לעזרת-הנשים. 

ולמעלה – בעזרת נשים זעירה עמדו צפופות נשים בלי סוף עם ילדים קטנים בזרועותיהן. עמדו ליד מחיצה סמיכה המותירה נקבים צרים להצצה, וניסו לשמוח בשמחת התורה של הגברים. אלה הקרובות אל המחיצה כמעט ונחנקות מן הדוחק של הנשים העומדות מאחוריהן, על ספסלים, על שולחנות, שלוש ארבע שכבות של נשים חוגגות במיטב הלבוש, בכובעים וצעיפים – נתונות בעזרת הנשים כמו סרדינים בקופסה, ביום חמסין קשה מנשוא.

"הייתי רוצה להיוולד במאה שערים," המשיכה להיאנח התיירת שלנו, "להיוולד גבר." 

"בושה לנהוג כך בנשי ישראל. באמהות ובמחנכות של הדור הצעיר ליהדות. הן צריכות לעשות משהו. צריכות להתמרד," אמרה ידידתנו רחל, ועיניה מצטעפות בדמעות של כעס. יד נסתרת שמה צעיף על כתפיה של רחל.

"סליחה," אמרה בעלת היד. "המחשוף שלך גדול מדי."

"סליחה," מילמלה רחל. "אני מתנצלת."

"וביחס לזה שאמרת שזו בושה שדוחסים אותנו ככה, יקירתי, זהו חלק מן השמחה..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים