חן חן לזלמן חן

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> חן חן לזלמן חן

 

27.2.70

חן חן לזלמן חן

"שורו הביטו וראו"

פגשתי את זלמן חן בתחנת האוטובוס. חיכינו ביחד ובסבלנות עד שהופיע. למזלנו היה עוד מקום ישיבה ואפילו אחד שהספיק לשנים. על כן ישבנו זה ליד זו, ויש לשער ששנינו חשבנו אותן מחשבות. שאכן, עברו כבר הרבה שנים מאז. מאז היה מסתובב בתל אביב הקטנה, מארגן את "חוג הבימה לנוער", מרצה על תיאטרון וספרות ושירה בציבור... באותן השנים היה ראשו שחור ועיניו אפורות היו ובהירות מאוד תחת הבלורית הכהה. עכשיו הן בגון אחד עם הראש.

"שורו, הביטו, וראו!"... זמזמתי את הלהיט של אותן השנים, שזלמן חן ילד אותו. הוא לא ידע תווים, ולא היה כותב פזמונים. השיר נולד. והחבר'ה התחילו לשיר אותו בלהבה גדולה. יום אחד הוא שטף את הארץ כולה וסחף את כולם עמו, כמו המנון. לא הזכירו את שם המחבר ברדיו ולא בתקליטים ולא שילמו לו תמלוגים...

"זלמן, מה אתה עושה עכשיו?"

"אני. כמו תמיד. במשרד העבודה."

"אהה, נכון. אתה הדובר, סליחה, הממונה על ההסברה, נכון?"

"נכון."

"הרבה שנים אתה שם?"

"הרבה מאוד. בעצם מאז קם המשרד."

"הרבה שרים ידעת, מה?"

"חמישה." 

"היתה גולדה והיה נמיר והיה אלון והיה יוספטל ואלמוגי."

*

"שר הולך ושר בא וזלמן במקומו נשאר. אתה ודאי איש יחסי הציבור היחידי שנשאר כל כך הרבה שנים במיניסטריון אחד."

"אני חושב. בעצם, איני בטוח. גם הממונה על משרד הדתות הוא אותו האיש וגם..."

"ומה אתה עושה באוטובוס?"

"נוסע."

"אני מבינה. הירושלמי פוחד לנהוג בתל אביב?"

"אני לא נוהג בשום מקום. אין לי מכונית."

אפשר להבין שפקיד ממשלתי במשך כל כך הרבה שנים ועוד בעל משפחה, אינו מסוגל לחסוך מספיק למכונית, אבל פקיד נדרש שלא מצליח לארגן לעצמו מכונית צמודה על חשבון המדינה, איזה מין נדרש הוא?! ואולי חולה הוא. 

בטח חולה.

"קצת קוקו," מאשר זלמן. כך לפחות אומרים חברי... 

"אין לי מכונית באופן פרינציפיוני. איני חושב למוצדק את צבא המכוניות הצמודות למשרתי ציבור. זוהי הוצאה ניכרת מאוד, וזה גם מנקר את העינים. יש הטוענים שזו דרך נאותה לפצות עובדים נדרשים. אבל אני סבור שאם רוצים לפצות שיפצו באופן גלוי. יוסיפו עוד מאה, מאה וחמישים לירות. והמכונית גם יוצרת יחסי עבודה לא תקינים, היא גם סמל לסטטוס, מטרה לעליה בדרגה לא לשם ביצוע עבודות יותר חשובות. היא גורמת לתחרות שלא תמיד היא קולגיאלית."

"והיא לא חסרה לך?"

"כלל וכלל לא. אני מסתדר יפה מאוד ומגיע לכל מקום בזמן." 

"אף פעם לא מנעה ממני העובדה שאין לי מכונית להגיע בזמן אפילו למקום מרוחק ביותר. אפילו לפגישה עם השר ביום ראשון, בשעה עשר, במירון. מגיעים."

"ומה אומרים חבריך במשרדים האחרים. ודאי רוצים לאכול אותך..."

"ובלי מלח..." צוחק זלמן. "אבל זהו." 

"אז אילו טובות הנאה יש לך מן המעמד שלך?"

"נו, באמת..."

"ולמסעדות יקרות אתה הולך לפחות?"

"אני?"

"כן, יקירי. אתה. יש מסעדות מצוינות ויקרות מאוד בישראל ומקובלות מאוד על הפקידות הבכירה." 

"אולי הם צריכים לארח אורחים מחוץ לארץ, לעשות עליהם רושם. אבל אני? על מי אני צריך לעשות רושם? למסעדה אני נכנס לאכול, אם איני יכול להגיע הביתה. את הפגישות העסקיות שלי אני קובע, עד כמה שהדבר ניתן, במשרדי."

*

בינתיים קרבה שעתי להיפרד מעליו. חבל היה לי להיפרד מן המוהיקני האחרון הזה, מן התופעה הנדירה הזאת ששמה זלמן חן בשרות המדינה. ביקשתי ממנו שילווה אלי. שרוצה אני לראיין אותו ובייחוד על עניין המכוניות. לא שאני שונאת אותן, אבל איכשהו הן הפכו סמל. סמל ליחסים המוזרים. בין האזרח לבין המדינה. המדינה קבעה שמכונית אינה כלי תחבורה, אלא שהיא מותרות שבמותרות. אני אמנם סבורה אחרת. אני סבורה שמכונית חייבת להיות שווה לכל נפש. כמו בכל העולם. שבאקלים כשלנו קשה לוותר עליה. שבעידן שלנו היא כמעט כמו רגלים – אבל הממשלה קבעה אחרת ברגע שהטילה עליה מסים נוראי-הוד. מחירה הוא כזה שהיא מחוץ לכל פרופורציה לתועלת שניתן להפיק ממנה. מחירה הוא כזה, כולל השימוש בה, שהיא בקלות מחסלת משכורת שלמה. על כן, אם הוציאו אותה מחוץ לתחום יכולתו של אזרח המתקיים מעמל כפים, היא חייבת להיעלם מתחום שימוש של זה הנמנה עם המחליטים כך. כלומר – הנמנה עם הפקידות הממשלתית.

זלמן הסכים עמי בכל. אולם להתראיין – חס וחלילה. 

"שלא תעשי לי את זה. אני מספק חומר לעיתונים, זה בתחום תפקידי. אבל לראות את עצמי בעיתון – חס וחלילה."

ואני רצתי הביתה ורשמתי ככל שזכרתי את השיחה. 

ועם הממונה על ההסברה במשרד העבודה, הסליחה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים