חסידי אומות

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1962 >> חסידי אומות

 

2.11.62

חסידי אומות

הלכנו לאכול ממאכלי כל אומות העולם, ביום האו"ם, כמובן. לבשנו את הטובה שבשמלותינו, אחת המכבדת את המעמד הבינלאומי החשוב מאוד והמכובד מאוד בעינינו, בימים קובאניים טרופים אלה, והמבליטה את הפיגורה הפרטית שלנו. צעדנו אט אט אל הריצפה החלקלקה, בתוך נעלינו גבוהות העקב עד למאוד והלוחצות עוד יותר ולחצנו בחום את ידה של אשת הנציג הקובאני. שעה קלה לפני כן שמענו ברדיו שקאסטרו מסלק את כל הטילים שלו, או משהו כזה. על דיברתו של קנדי שלא תהיה מלחמה, או משהו כזה. אז מגיע לה, לאשת הנציג הקובאני, שנלחץ את ידה, נכון?

כולם חשבו כך, המסכנה. כמעט ולא נתנו לה לאכול. גם בעלה היה פופולרי מאוד אותו ערב, אין להכחיש. הוא אפילו הוזמן לשיחה של-אחר-הפרפרת, לשולחנו של השגריר הרוסי, שאירח את הפולני. על מה שוחחו? לא נודע אך נקל לשער.

אבל זה היה, כאמור, ליד הפרפרת ואנחנו טרם סיפרנו על המנה הראשונה ועל ה"אפריטיף" ובכן, זה היה ככה. בחוץ רבצו, כמאה-מאתיים מכוניות שחורות עם דגלוני לאום צבעוניים ונהגיהן התווכחו על פוליטיקה, קאסטרו, כרושצ'וב, קנדי וכדומה. (יש עוד מישהו דומה?) ובפנים עמדו, ככה, כמה מאות שגרירים (פחות או יותר) "שגרירות", נשים של פקידים בכירים ובעליהן ושאר רוזנים בני זמננו ודיברנו על, על עוזרות בית, בגדים, תספורות ונהגים. הם לא יכלו להחליט מה הם שותים מתוך כוסות השמפניה הגבוהות, אבל שתקו את הערותיהם, כמו דגים. לא לשווא הם דיפלומטים... הנה קולגה למקצוע החליט ש"חבל על כל טיפה", אז למה הכניסו כל כך הרבה מהנוזל היקר... הוא סתם ציניקאן. אנחנו שתינו, ככה, חמש כוסות וכלום. היה לנו קר בדיוק כמו לסמל האו"ם, עשוי הקרח, שעמד על השולחן המרכזי והעלה תמרות עשן ללא הועיל. איזה סמל נהדר למוסד האו"ם, הוא ה'ספציאליטה' הזה של 'שרתון'. גוש קרח כהר תלול – האו"ם; התווך בוער כולו באש לוהטת, אך הקרח אינו נמס (כמו המדינות החברות), סמלי, מה?

גם בובות הלאום הקטנות, בתלבושות הלאומיות ייצגו כאן את ארצותיהן, על שולחן מרכזי ועגול, כמו באו"ם, כמו באו"ם.

נשי השגרירים וסתם נשים חשובות והדוקות, חייכו אחת לשניה ושלחו מבטי אימים אל השולחנות הארוכים והערוכים בכל טוב. אך אך! לו ראיתם איזה יופי קולינרי, צבעוני, משגע, "...כי מחר נמות", התפרקד שם על השולחנות. דיאטה לא דיאטה, פלגי שומן פה ושם, הכל שטויות. תור עיקש הזדנב באדיקות, כמו בימי החלוקה (תהיה נשמתה עדן לעולמי עולמים, אמן) מחזיק בידיו הרבות צלחות וזולל בעיניו שולחנות שלמים. רק שקהל זה היה חייכני, מנומס, מאונדלץ, מפורפר ומפורפם. איזה קורפוסים!

אמרו לנו שזה לא יפה לקחת הכל על צלחת אחת ובצדק. וכי כמה אפשר כבר להערים לתוך צלחת אחת. אז העמסנו רק עשרה מיני מנות ראשונות: דג ממולא, דג מלוח, סלט דג מלוח, דג מלוח קצוץ ועוד כמה מיני דגים מלוחים בוריאציות מינוריות ומז'וריות פחות או יותר: ביצה רוסית, סלט איטלקי, סלט אורז סיני, הכל נוסח ישראל. אחר כך נעלמה הצלחת, כסימן שיש להעייך למבצע מרק. אבל כאן גילו הכל גבורה דיאטטית ונתקפו בתאוות בשרים פֶרוֵורטית: כדורי בשר בכל מיני רוטבים, שוקיים ממולאים, לשון חריפה, כבד אווז נפוח, גולש הונגרי, שניצל וינאי, סטייק, רוסטביף, תרנגולת בתפוזים (יש עוד מיני בשרים? אם יש – הכל היה שם.) לקחנו ולקחנו, והמלצריות חייכו אלינו ואמרו "בבקשה עוד" ואכלנו ואכלנו את כל הלשונות ואת כל הכבדים וגם את הלב הפרטי שלנו, שכאב מאוד על הביצה הרוסית, ועל הדג מלוח, שאפשר היה לאכול בבית ובכל מסעדה בינונית. בקושי הגענו עד למחצית הגמר – ולא יכולנו יותר. כלומר, אפשר היה עוד לאכול אלא שהמלה נגמרה.

"בובלה" – אמרה קולגית חיננית וצרת מבט – "את חדשה במקצוע?! למסיבות כאלה הולכים בשמלת שק או בחליפת הריון מדומה, חה חה.."

ואילו הגבר האחד, שעמד בגבורה במבחן הזלילה, הודיע לנו שהמטבח היהודי הבינלאומי, אין מה להתבייש בו. לא לחינם, אמר, קוראים לאלה האוהבים מאכלים יהודיים, "חסידי אומות העולם."

 
לייבסיטי - בניית אתרים