חתול בשק

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1966 >> חתול בשק

 

14.1.66

חתול בשק

בחצר שלנו קנתה לה ישיבת קבע משפחה שלמה של חתולים. ובהיות הסביבה טובה, בעלת ייחוס, עם עצים ועשבים ומבנים משונים בהם אפשר להמליט קטנים; ופחים ובני פחים, באשפתם אפשר לשבור רעב, הלכה וגדלה המשפחה ועמה אף החוצפה ועזות פנים של החתולים והחתלתולים.

*

עד שהיו לשבט.

ומשבט היו לעם.

בלילות היו מייללים. החתולות מייללות בקולות מיוחמים. החתולים רוטנים בקול בעלים עתיק יומין, והחתלתולים בצווחה של תינוקות בני יום.

והולכת היללה מקצה הגינה ועד קציה. מקצה הרחוב ועד קצהו. ומקצה השכונה ועד קציה.

אהו – אהו – אהו...

עם בוא הסתיו נמאס לחתולינו מעונם הקיצי בין עצים, מבנים, סוכות ומחסנים. אף הספה שעל המרפסת כבר אינה טובה דיה. קר בלילות ובעלי הבית לא דאגו לשמיכה הולמת.

ואז החלו ביקורי נימוסין בבית פנימה. נימוסין – כי להופעתו של אחד מבני הבית היו מחווים מעין קידה ומסתלקים מן הבית ללא קול, ללא הגה.

ברבות הימים, חדלו מינימוסין.

"מיאו," נזפו בנו החתולים בראותם אותנו מפריעים להם בסעודתם על שולחן המטבח, "מי קרא לכן הנה?"

אמרתי, סליחה, ועשיתי עצמי קטנה ולא רואה. אחר כך חשבתי, מה קורה כאן? מי משלם כאן את המסים. מי הדואג למזון ולכבסים, מי כאו אדון הבית, מי?!

והתחילה מלחמה נואשת ביני לבינם, על בעלות ושלטון. עם "המטאטא" הראשון, נתפזרו לכל עבר. השני – הקפיץ אותם והבריח מן המפתן. השלישי – כוחו עמד לו עד לדלת.

התחלתי להגיף היטב את התריסים. וכאשר כל אמצעי הזהירות בהם אחזתי לא הועילו, הייתי משליכה באורחים הלא קרואים מכל הבא ליד. והיתה זו רדיפה יקרה...

והחתולים – לא כלום. סיבוב ראש, חיוך בעיניים יורקות וקרות. חיוך היורד אל השפם הדקיק ונבלע שם.

"את מתלוצצת..."

"לא איני מתלוצצת" – ידעתי יום אחד. הרמתי שפופרת הטלפון וקדימה:

*

"אני רוצה לדבר עם המחלקה שעוסקת בחטיפת חתולים."

"חטיפת מה?"

"חתולים."

"אה – יו מין רטס!"

"לא – כי אם 'קטס'."

"זה אותו דבר" – השיב הקול. ובזה תם הכל.

לא עברו שעתיים והופיעו שניים. פקידים שקוראים להם גברים גיבורים.

"איפה העכברושים?" מיצמץ השני בשפתיו, בקול דק מן הדקיק, כמו נהנה מעצם הזכירה.

"איזה עכברושים!?"

"נו, אלה שביקשת כי נתפוס."

"אין לי עכברושים – יש לי חתולים."

חיוך עכברושי הופיע על שפתיו של האחרון.

"Cats, rats," זה אותו הדבר, איפה שיש עכברושים יש חתולים, ואיפה שיש חתולים סימן שיש עכברושים.

השניים הלכו אל החצר, ישבו בפינה והמתיקו סוד. בשעות הצהריים ראיתי אותם חולפים חרש, כמו מחליקים בחלום בלהות, מן החצר אל הרחוב.

והחתולים בשלהם.

למחרת, עם בוקר, באו והתייצבו לפני שניים.

"איך, יש עוד?"

"יש עוד, מה?"

השחרחר סובב בשפמו הדקיק וחשבתי,, איפה, איפה ראיתי את זו הדמות?

"יש עוד רטס?"

"אה – בוקר טוב לכם. אבל רבותי, אין לי רטס יש לי קטס והם ישנם ועוד איך. והם מיילים ואינם מניחים לישון."

"וחוטפים מן השולחן מזון?" החזיק אחרי אחד האורחים.

"אגב – למה אתה קורא להם דווקא בשם אנגלי?"

"כי אני אוהב לדבר בחרוזים.

בלי חרוזים החיים הרוסים."

"הוא פייטן..." ניפח חזהו השני.

"יש רט

יש קט

יש קט

אין רט."

פיזם בינו לבינו והקולגה שלו עוזר לידו. נטלו מיני צנצנות, נקניקים ורעלים, נעלמו בתוך החצר, והמתיקו סוד.

מאז הם באים יום יום. חולפים במרפסת כמו צללים ארוכים. עתים מברכים לשלום, עתים לא. עתים שואלים: 

"איך, יש עוד?"

עם חורף החלטתי שיהיה לזה סוף. היה זה אחרי ליל נדודים מלא צווחות חתולים. התחבאתי מאחורי הדלת וברגע שראיתי את צילם מתקרב, קפצתי ועמדתי בדרכם.

"רבותי," אמרתי להם. "אלף אלפי פעמים אמרתי לכם שאין לי עכברים, שיש לי חתולים. השיטה שלכם מצוינת, אך בחצר שלי אינה פועלת. אני צריכה תופס חתולים."

"גברת," אמרו נעלבים. "אז למה צלצלת אלינו. חתולים תופסים אנשי בית המטבחיים. זה לא שייך לנו."

כל החרוזים נשכחו.

"בית המטבחיים!"

"לחיים!"

"טוב, אצלצל אליהם!"

טיפות זיעה גדולות הופיעו על מצחו של האחד, ומיד כוסה בזיעה קרה גם השני. ועמדו השניים עם כל הצנצנות והנקניקים והרעלים בידיהם וזרועותיהם שמוטות מטה.

אנא גברת – את הרמת שפופרת.

את דיברת בשח-רחוק והכול נהיה קרוב.

אני ואת

צמודים לעד

שוב אי אפשר להפריד בינינו.

את מופיעה בכרטיס העבודה

המערכה שלך אבודה.

*

"לי יש חתולים – לי יש חתולים!" זעקתי.

"את לא תעשי לנו את זה. יום יום באנו אליך – אנחנו אוהבים את מקום העבודה הזה. את אינך יכולה להתאונן שבחצר שלך יש אפילו עכבר אחד, נכון."

כל הדו-שיח הזה התנהל בלא מילים. עמדו השניים כמו "פועלי כל העולם התאחדו". ומי אני שאשבור מטה לחמם של פועלים יהודים?!

והחתולים בשלהם.

ותחי הביורוקרטיה!

 
לייבסיטי - בניית אתרים