טובים גרים לישראל

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> טובים גרים לישראל

 

12.6.70

טובים גרים לישראל

בין כל הפקידים באותה מחלקה עייפה – הוא יוצא דופן. בלבושו, בקומתו, בחזות פניו. לא פעם תמהים – איך זה, יושב הוא במוסד הזה כבר איזה עשרים שנה, מקבל את אותה המשכורת, עולה באותן מדרגות שחוקות, שותה את אותו התה, בוחר את אותו הועד, מחתים את הכרטיס שלו באותה מכונה, קורא את אותו העיתון, שומע את אותן החדשות – כל תנאי חייו כמו של האחרים ושונה הוא מהם כל כך.

איך זה, שכל האחרים כאילו שתו חומץ לפני שעה קלה והוא כאילו אכל שוקולד...

הרוב המכריע התחילו לעבוד שם בימים הרחוקים ההם, שלהיות פקיד במוסד היה כמו להיות חבר כנסת, בימינו. דבר גדול, נס מן השמים, כרטיס כניסה לחלונות הגבוהים. החלונות הגבוהים עצמם! עכשיו נשארו מכל זה רק החלונות הגבוהים שבבניינים בהם הם גרים, ברובעים העתיקים של העיר. המון אבק נערם על התיקים וכמו כיסה גם את הפקידים. הכל הצהיב כמו קלף.

רק הוא, יושב בחולצתו הבוהקת, בפניו שגולחו למשעי, בחיוך הקטן הנעים...

"איך זה קורה לך, - שאלתי אותו. - למה אתה לא כמו כולם?"

"משהו לא בסדר?"

הוא החזיק בידיו עיתון, נאנח עמוקות ועצובות, קיפל אותו ושם בצד: "כן?..." חייך את חיוכו הטוב.

"על מה אתה נאנח?"

"על עניין הגיור הרפורמי. איך לא מבינים. מי שרוצה להיות יהודי, מי שרוצה להתגייר – שיעשה זאת בלב שלם, לפי ההלכה, בלי שום קונצים. איש לא רוצה לחטוף נשמות."

"אתה דתי?"

"לא. וכי אני נראה דתי? אבל אני מסורתי."

"נוסע בשבת?"

"נוסע. אבל הולך גם לבית הכנסת בחגים, בשבתות. מקבלים בביתי את השבת כיאה."

"אבל מדליקים אצלכם חשמל?"

"בטח."

"ובכן, גם אצלך יש רפורמות מסוימות."

"אני לא הצטרפתי לעם היהודי אתמול – אני יכול להרשות לעצמי הקלות מסוימות."

"מצחיקה מאוד הגישה שלך, מתי הצטרפת לעם היהודי," צחקתי לו.

*

ובכן, מיהרתי מאוד לצחוק, וכל מי ששמע את הסיפור – זקף אוזניים ולא האמין.

הפקיד הבכיר הזה, שכל העיר מכירה אותו, הוא נכדם של נכריים שנתגיירו.

"הסבא שלי, בהיותו בן שבע-עשרה נטל את ידה של ידידתו, אף היא נערה בת שבע-עשרה, שניהם ליטאים גויים, ועלו לישראל. לירושלים. כאן הלך הסבא אל הרב, הכין עצמו בכל מנהגי ישראל, ערך לעצמו את ברית המילה וקרא קרואים ולאחר שהוא התגייר כדת וכדין ולאחר שסבתי נתגיירה כדת וכדין, התחתנו השניים.

את כל הניירות שהיו עמו, שרף. שלא יישאר קשר ושלא יישאר גשר אל העבר. כשהייתי שואל אותו, זיידי, מה היה שם המשפחה שלך בחו"ל? היה עונה – לא היה. איש לא ידע את שמו. קרא לעצמו בשם אחר, שם יהודי, שלדעתו סימל את ירושלים.

הוא עבד בכל עבודה קשה. לא רצה לקבל "חלוקה". רצה רק לחיות מיגיע כפיו. ובשעות הפנאי היה לומד – ויצא שמו בירושלים. גידל זקן, לבש קאפוטה ושטריימל, והיה מן המחמירים שבמחמירים.

הרבה כבישים, והרבה בתים בירושלים - ידו היתה בין הבונים אותם. ברבות הימים התמחה בתעשיית הרעפים. היה מומחה גדול ושנלר קיבלו לעבודה. אולם שם עבדו כל ימות השבוע ואילו סבא שלי לא היה מוכן לעבוד בשבת. ולא עבד. הימים לא היו ימי פרוספריטי, ולהשיג יום עבודה, היה להשיג פת לפיות ילדים, אולם הוא לא הסכים לעבוד בשבת בשום פנים ואופן. וכל כך היטיב לדעת את המקצוע, מומחה כזה היה, עד שוויתרו לו, והיה היחידי במפעל הזה שלא עבד בשבת, אפילו שהיה מנהל עבודה והשבית בכך עבודת אחרים...

היה יהודי יפה, זה הזיידי שלי. הוא הצטרף לעם היהודי לא משום שרצה לשאת נערה יהודיה, הוא בחר בעם הזה ובדת הזו. הוא היה אוהב תנ"ך ותלמיד חכם וסבתא שלי היתה יהודיה צדקת. הם גידלו בנים ובנות, ששמותיהם מפורסמים בישראל. כולנו נשארנו שומרי מסורת. נולדנו יהודים אמנם, אבל תמיד קיימת גם הרגשה בפנים, שלא במקרה נולדנו כך. שבחרנו להיות יהודים.

"ואתם שומרים על כשרות?" שאלתי והתביישתי שאני פורטת סיפור יפה כזה לפרטים טכניים כמעט. 

"בוודאי. אגב, זה מזכיר לי, בערוב ימיו, החליט סבי לפתע להתגעגע למשפחה שלו. אמר, מי יודע. צריך לראות מה עשה עמהם האלוהים. בימים ההם לא היתה אל-על ולא היה צים עם מאכלים כשרים, ארז סבא טלית, תפילין, ספרי תפילה וסירים וצלחות, ונסע. סנסציה גדולה היתה זו בעירו, לראות את בן עירם, חוזר מארץ הקודש עם זקן ארוך ומזוודה עם סירים. צלמוהו בכל העיתונים..."

אך, לוא יכולתי לפרסם את שמו של האיש. הייתם כולכם מלקקים אצבעות...

אבל הבטחתי שלא עשה כן.

ובסופו של דבר איש שיחי טועה. הוא עצמו, הוכחה חיה הוא, שצריך להקל את הליכי הגיור, כי טובים גרים לישראל...

 
לייבסיטי - בניית אתרים