טיול בהר חברון

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> טיול בהר חברון

2.1.70

טיול בהר חברון

ירושלים היתה מלאה תיירים, בסוף השבוע. בלטו אוטובוסים מלאים עולי רגל של חג המולד והסילווסטר. תיירים מיוחדים במינם, שרב בהם מספר הנשים הקשישות והחיוורות, עלמות נצח נוצריות.

בתי המלון שבמזרח ירושלים, שוב ידעו תפוסה מלאה; בתי הקפה והאוכל המו מדורשי מטעמיהם, והעיר העתיקה מכרה כל מה שהיה לה. והיה שמח... כאילו כל אירופה ואמריקה נדחסו אל בין הסמטאות הצרות, צרו על המקומות הקדושים, מילאו הת הכבישים בשיירות ססגוניות.

רק הדרך המובילה מבית לחם לחברון, היתה, כאילו נעזבת. לפחות כך בשעה שיצאנו לשם בצהרי היום.

"אני אומר לך," אמר הקאוואליר שלי "שלא כדאי לנסוע לחברון. מקום מחורבן." "למה לא כדאי," אמרתי אני. "כל פעם שאני מגיעה לירושלים ורוצה לנסוע לחברון, איכשהו לא יוצא העניין אל הפועל. תמיד אומרים לי לא כדאי. וכך הפסדתי אותה גם בכל הטיולים אל השטחים אחרי מלחמת ששת הימים."

"מה תסעי לחברון. מערת המכפלה כבר סגורה." 

"וכי אני מעוניינת במערת המכפלה? אמנם היא נזכרה בפרשת השבוע ביחס לשטר המכר שעשיו תבע לראות, אבל אני מעוניינת לראות חיים ולא קברות. למשל, לראות מכר ותיק, אחד שראיתיו לאחרונה עוד לפני מלחמת השחרור, כאשר הייתי עוד עלמה. אחד ששמו אנאסטס, ארמני, ולו בית גדול ואם ואשה ואחות, ומיני תבשילים מעניינים היו מגישים שם שעה שידידיו מתל אביב היו באים. אחד שהיה יוצא עם מהנדסים ומודדים יהודים למדוד בהרים שבין חברון לבאר שבע, בשביל הקרן הקיימת, והערביים איימו עליו, עוד אז, שרעה ומרה תהיה אחריתו."

אולם כאשר הגענו לבית לחם, וממנה עמדנו להמשיך בדרך המובילה לחברון, אמר הקאוואליר שלי: 

"לא נוסעים. הלב אומר לי לא לנסוע. במקום זה, בואי ואראה לך את ההרודיון. היית כבר בהרודיון?"

*

מי שאוחז בהגה הוא המוביל. התקפלתי בתוך מעילי וקיבלתי מצב-רוח. עד שנפתחה הדרך, והיינו  בין הרים ובין סלעים, בין כפרים קטנים, ובין בריכות. ביופי כזה שאפילו מצב הרוח הכי קשה מוכרח להכנע ומבין השפתים נפלטת קריאה: "איזה יופי!"

והנה הוא לפנינו, ההר. קטוע כיפה, כמו הר געש, נקי ומצוחצח, כמו בנוי בידי אדם.

"עוד מעט נעצור, ואז ניקח חמורים ונעלה אל הפסגה, הא?" שואל בקול מפייס האוחז בהגה. אלא, שבינתיים, לא נמו כנראה אנשינו הממונים על הדרכים. המכונית הובילה אותנו כמעט לפסגה ושוב אין טעם לחמורים.

זולתנו לא היה שם איש משלנו. וההר רחץ בקרני השמש האחרונות, כמו טובל בזהב. בשביל הקצר המוביל אל הכיפה, עבדו ערבים בקביעת אבני דרך. אך ראו אותנו הפסיקו את עבודתם, תלו ידיהם לצדדין, מביטים, מביטים. ולא היה נעים. עד שבאו זאטוטים בסמרטוטים והושיטו ידים קבצניות: "אדון שלם. האט מאסארי. באקשיש. באקשיש," ושוב אנחנו בבית.

אחר כך נטפלו אלינו פועלי הכביש, פשפשו בבגדיהם, הוציאו נרתיקים ארוכים וצרים, ושפכו מלוא החפנים מטבעות עתיקים. גאים היו במיוחד במטבעות 'מלכות יהודה' עם סמל התומר. עשרים לירות תבעו בעד מטבע. מכרו בלירה את "מלכות יהודה", דבר איתם אחרי כן – וישאלו: "ומה ליהודים כאן?..."

ולמעלה, המשגיח, לאחר שהודיע לנו כי אסור לחפש מטבעות, הלך והסביר ופירש: 

נַעם, האדה הבית מִשַען הורדוס. מלך כביר. ומאדאמתוֹ – מרים. 

תאלאתי מבצרים בנה הורדוס הכביר במדבר יהודה – וואחד במצדה, וואחד במכוויר והדה, ה"אשלב מן כול" ההרודיון. 

מה אלאה אתכם בשפתו החצי ערבית חצי עברית? בגאווה הראה לנו את המקומות שלדבריו היו המרחצאות. 

מרחצאות חמים עם כיפה. מרחצאות פושרים ומרחצאות קרים. וכאן היתה גינה, וכאן המרפסת הגדולה. 

וכאן חדרי הארמון. 

את הקבר - הוא קובע - לא מצאו. והנה כאן כנראה מקום להתפלל בו, והנה מוזאיקה. והנה טיח, יפה – מה. כזה רואים גם במצדה. והנה כאן מחסן המזון. וכאן הבליסטראות, אבנים גדולות ועגולות-כדוריות להגנה. מי שחטף אבן כזו שוב לא יתחצף לעולם. 

והנה העמודים שתמכו בגגות. 

והנה אקוודוקט. 

והוא מפליג בתאור, בגאווה של יהודי טוב החרד וקנאי לעברנו במלכות יהודה. מעלים הוא עין שעה שאחד העוזרים מציע לנו עוד עדויות חיות בצורת מטבעות, ומזמין לשוב ולראות ביפי המקום עוד מעט – כאשר תהיה הפתיחה הרשמית עם השילוט. עוד מעט קט.

ובדרך משם, במקום לפנות ימינה, לדרך שממנה באנו, טעינו ועלינו על שביל אחר. ואנו נוסעים ונוסעים ואל בית לחם הנמצאת במרחק של 12 ק"מ מהרודיון, איננו מגיעים. ואין כפרים, ואין שילוט מזמין, ואין כלום. ואז מופיעה באופק מכונית קטנה. אנו עוצרים לשאול לדרך. בפנים יושבים חמישה פרחחים. 

"רק זה היה חסר," מסנן מבין שיניו מלווי ומוציא מתחת למושב את "ידידו הטוב ביותר," אקדח קטן.

"הדה אל טאריק אל בית לחם?"

"מג'נונין" מסובב אחד הצעירים אצבע על מצחו. 

"זו הדרך אל חברון," הוא ממשיך באנגלית. "מוש קוואיס עיסה," ובתנועות יד החלטיות מסביר שנסובב את ההגה למקום שממנו באנו, בכיוון ההפוך, אחריהם.

"אני לא נוסע אחריהם" אומר מלווי. "משהו כאן לא בסדר."

ובינתיים מתחילה לרדת חשיכה. רוצים, לא רוצים, נוסעים בעקבותיהם. והבחורים שבמכונית מוציאים ראש מפעם לפעם. ומזרזים אותנו להדביק אותם. בסבוב עצרנו להודות להם.

"אגב," שאלתי את הצעיר "אתם מחברון?"

"נעם."

"המכירים אתם אחד בשם אנאסטאס, המהנדס." 

"אליאס אנאסטאס? בטח. הוא אבוהי."

בחדשות שעה שבע שמענו על התייר שנהרג בדרך לחברון, באחד מאוטובוסי התיירים.

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים