טיול שכזה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> טיול שכזה

 

14.2.69

טיול שכזה

כיון שפסק הגשם, נתבהר גם מצב הרוח ואמרתי למכונית הישנה שלי, בחיבת עגלונים מלידה: "מה דעתך, זקנה שלי, מה דעתך על דהירה קלה במדבר יהודה?"

היא שתקה בנימוס. אינה מביעה דעות כל עוד המנוע שלה אינו פועל. כזו היא.

 משעמם לנסוע תמיד בדרך הישנה והקצרה. נחזור לתל-אביב דרך יריחו – אמרתי לה. וזו, כדרך סוסות נאמנות, הרימה ראשה מתחת למכסה – נערה – וקדימה.

והיום הולך ומתייפה מרגע לרגע. ירושלים עולה מן הרחצה, צחורה, זהובה, בתנועות עצלות, כיאה לעיר הנצח. ואין מוקדם ואין מאוחר. אולי עברו כבר מאות שנים מאז ששחררנו את ירושלים ואפילו אותן אנדרטות, שהקים ראש העיר היהודי לזכר חיילי האויב שלחמו במלחמת ששת הימים – אינן מעלות רטט של תמיהה ועלבון. הן שייכות לעבר, לעתיד, לנצח...

אמרתי אל לבי, בדרך, כשאצא מירושלים, איעצר ואקח חיילים. הם ישמחו ואני אשמח. ויהיה גם יותר בטוח...

וכך הגענו ל"מעלה האדומים." המכונית ואני. ובדרך לשם נופפו נשים ערביות מגגות, ורועים שהתרוצצו בהולים לפנות את הכביש מעדרים וילדים צעקו "סיט, סיט" וחיילים – אין. ליד שלט המורה "כניסה לוואדי-קלט" ישב חייל על ראש גבעה, עם רובה חמוש – צופה אל הבקעה, ונופף לי ברובהו. וברדיו סיפרה רבקה מיכאלי איך מכינים פשטידה מדלעת. "העיקר" – אמרה – "שהדלעת תהיה יבשה."

*

וכך הגענו ליריחו. ושם, בכיכר המרכזית, איך אפשר לעבור ולא להיעצר? דוכנים מלאים תפוזים ריחניים ועסיסיים, ומנדרינות בשריות כאלה, ותמרים קטנים יבשים ומתוקים כדבש, וכעכים עם שומשום. והבננות! מה נתמלאו דוכני יריחו מאז התנפלנו עליהם עם שוך הקרבות. הכיכר היתה ריקה אז וכל החנויות ריקות כאלה, אם כתוצאה מן הקרבות ואם כתוצאה מ"מלחמת הקניות." עכשיו הכל כמעט כמו לפני. רק שחנויות המכולת והלבוש מלאות בתויות ישראליות, וברחוב רץ וזועק נער "מעריב"!

ליד כל דוכן של פרי יושב ערבי, מברשת בידו, מצחצח את התפוזים מ"בהרות שחורות", אם להשתמש בלשון עדינה... והתאנים נתונות בשקיות ניילון – והמוכרים קוראים אחרי הקונה האחת והיחידה "גברת, יש בננות יופי. בזול!"

"טאריפה אונסה..." – אני שומעת את הניגון הישן, מימי המנדט.

ילדה קטנה באה ונתנה ידה בתוך ידי. "ש-לום" ניגן קולה הדק וצחקה צחקה. ראתה זאת אחותה הגדולה, אולי בת ארבע, ותפסה את ידי השנייה. אז הלכנו לטייל. והן צוחקות כמו להקת ציפורים מצייצות, ומרקדות-מקפצות תוך הליכה, ומזמרות "ש-לום, ש-לום!" ואלה היושבים לפתחי החנויות, מי "שותה" נרגילה, מי שותה קפה, ומי מפטפט ומי סתם חולם – מלווים אותנו במבט נעים. כאילו אין טבעי מזה שתהלך יהודיה עם ילדות ערביות זרות, בככר המרכזית של יריחו...

"יה, יה, יה!" – שמעתי מאחורי קול מתנשם. הילדות הוציאו את ידיהן מתוך ידי, והקול ירד במבול גרוני. מאחורינו עמדה בדואית גדולה, ענקית – ועיניה מתרוצצות בבהלה. האם!

אמרתי לה שבנות יפהפיות לה – והיא הציגה שיניים צחורות מצחור, כרכה סביבי את זרועותיה, ואני הרחקתי ראשי חיש מפחד נשיקה שעמדה באוויר. זאת, לאחר שהילדות הראו את שקיות העוגיות היבשות שקניתי להן באחת החנויות.

"תשתי תה, בביתי?" – אמרה "ביתי" – כמו שאומרת מלכה – "ארמוני." אז מה יכולתי לעשות, הלכנו לשתות. המשפחה ישנה את שנת הצהריים שלה בכניסה לחדר המדרגות, ב"שלולית שמש" שחדרה מבעד לפתח הפתוח, ואילו "הבית", חדר אחד בחצר האחורית, מלא שמיכות מקופלות היטב, מרעיד מקור. התפשרנו על שתיה ב"בית החורף" אשר בכניסה, וגילגלנו שיחת נשים, על ילדים ולידות, בעלים ומחלות, שעה ששתינו תה סמיך כדבש.

הערביה יעצה לי לקנות "מנדרינות חושחש" שנפלאות הן ביריחו, ונתנה לי שי לופות אחדות שגדלו וטיפסו בחצר הקטנה. האם והבנות והדודה והסבתא ועוד נשים אחדות, שאיני בטוחה ביחסי קרבת המשפחה, ליוו אותי למכונית, ליטפו אותה מפנים ומאחור, ורק אחרי הבטחה חגיגית כי אבוא להתארח אצלם לסוף שבוע, הניחו לי לנסוע. אז – הבטחתי להן, אקח אותן גם לטיול לים-המלח.

רעיון לא רע – חשבתי, והמשכתי דרכי להציץ קצת בים המלח, בדרך המובילה גם למנזר היווני.

*

דרך הטובלת בירק עמוק, עסיסי. דרך האומרת – לא היתה מלחמה. עד, עד שמגיעים לשכונה של הווילות, שוממה כמו בית קברות. נזכרתי, כי לפני חודשים אחדים התארחנו בבית של אחד מנכבדי ירושלים. בסוף הארוחה הכבדה, שהאישה טרחה בה רבות, ישבו כולם כמו נרדמים. ואז הציעה הבת שניסע קצת לטייל. רוצה – אמרה לנסוע ליריחו, שם יש להם בית חורף יפה, בוסתן ופרדס וגן שושנים. עם נדנדות ושאר תפנוקים.

האם טענה שהיא עייפה. הבת לחשה דבר מה – ואז הסכימה. ואם כי משהו לחש לי לומר: "אולי בהזדמנות אחרת... בטח חם ביריחו..." – נסענו.

בדרך גלשנו כרגיל, לוויכוח פוליטי. המארח שלנו טען שהישראלים עושים דברים שאין בהם כורח, מיותרים לחלוטין, המחדדים את היחסים בינינו. ואילו אני טענתי – שעצם קיום הטיול הזה, האירוח בביתם, ביקוריהם בביתי, חודשיים אחרי המלחמה – הם תשובה ומחמאה לישראל ולישראלים ולערביים כאחד. הם אישור כי ניתן לחיות ביחד. הם אישור שהישראלים נוהגים עם תושבי השטחים, כמו עם אזרחים שווים. לא כמו כובשים.

האישה משכה בעינה – וצחקה. האיש ביקש לעבור לנושא אחר ולא לקלקל את הטיול.

הגענו לבית שלהם שבתוך הגינה, שהפכוהו לבית קפה. היה עצוב בגן המטופח, שלא הראה סימני מלחמה וכיבוש. אבל הבתים האחרים בסביבה, ריהוט מפוזר ושבור בצידי דרכים, שמשות מנופצות, לא היו מראה נעים לעיניים. החום הִכה על הראש, והעצים המצילים לא הצילו את המצב. מישהו הציע לנסוע לחוף, ובדרך לחוף אמר מארחנו שנסור לבית שני שיש לו באזור החווילות החדשות. בית שהוא מתכונן לעשות בו "בונבוניירה" – למען בניו המתבגרים ולמען אורחים, כמונו. בחורף – אמר – נבוא כולנו הנה. אלא שלפני השכונה הזו נקבע מחסום – ומ.צ. הפנה אותנו לשוב על עקבנו, כי מכאן והלאה אזור צבאי, ואילו הבית אליו אנו מבקשים לגשת – הוא בתוך מחנה צבא.

פניו של מארחנו נפלו. "אין מה לדאוג" – אמרתי לו – "זה מחנה צבא ויש בו סדר. כאשר ייפנו תמצא הכל כשהיה. סיכה לא תחסר. תראה, ואני משערת שאפילו ישלמו לכם בעבור שכירות" – כך אמרתי לו בביטחון גמור. בשלווה. הלא אני מכירה את עצמנו...

ובכן – כשעברתי עכשיו ליד אותה שכונה של חווילות – זכרתי את הביקור ההוא שלא יצא אל הפועל, והחלטתי לבקר בביתו של מכרנו. "שורה שנייה" – אמר – "בית חמישי."

לא צריך היה ללכת אל השורה השנייה ואל הבית החמישי. כל הבתים היפים הללו עומדים קרועי חלונות, זגוגיות מנופצות, דלתות עקורות, אסלות שבורות וגללים בכל החדרים. פה ושם ניתן לראות שאריות נורה ששימשה מטרה לירי וראי מנופץ וזכר לכיסא, למיטה.

כבר לא המשכתי אל ים-המוות... גם השמש כמו חדלה לחמם. להסתלק מכאן, מהר, ככל האפשר.

*

"לאן?"

"לתל-אביב."

"מכאן?" – הביטו בי כמו באחת שיצאה מדעתה.

"לגשר דאמיה" – אמרתי כדי להחזיר את האמון בי.

"זו דרך פטרולים. אין עוברים מכאן. איך הגעת הנה?..."

"תמיד אני נוסעת בדרך זו ואף פעם אין כאן מחסום."

"את טעית. הסתובבי, וחזרי ליריחו ושם תשאלי."

מצריף המשמר יוצאים עוד חיילים – והשמחה רבה. "דבר כזה עוד לא ראינו – הם מבטיחים לי – אישה נוסעת לבד, באזור הזה..."

"עזוב" – אומר חייל אחד שנעור מתנומה – "היא מן הבקעה..."

"אלף פרחים לפתע יפרחו"  – השתורר בי שיר. אבל לחזור נאלצתי. כיכר ראשונה, לא מרכזית, כפי שנאמר לי, אחר כך ימינה... ואני בהרים. לא בכביש המוכר, החביב. מפה נפרשת הבקעה בכל יופייה, ורואים גם את עבר הירדן. סיבובים חדים, עליות וירידות תלולות ואין נפש חיה. במורד, אי-שם באמצע, אני מבחינה מפעם לפעם בכביש שמשפצים אותו, ולעתים אני מתפללת לנס קטן שיצמיח כנפיים למכונה הגדולה הזו, שיביאונו אל הכביש. כי השביל ההררי הזה צר מאוד ופתלתל ובולע דלק בצמא מפתיעה. מה אעשה אם אין הוא מתחבר אל דרך המלך? לא יהיה זה מן הדברים הנעימים לבלות כאן את הלילה. בטח קר כאן...

מכאן לכאן ביקרתי בכפרים קטנים שתמיד ראיתי אותם במעלה ההר, וגם את הסרטבה ראיתי מקרוב יותר וכשלבסוף הגעתי איך שהוא אל הדרך המובילה למחנה צבא, ואל מחנה הצבא עצמו – רווח לי קצת.

"לבד?" – שאלו כאן שוב.

"לבד."

"מנין?"

"מירושלים."

"כל הכבוד. אבל מוטב היה לנסוע עם מישהו."

"לא מצאתי. בדרך ההרים אין טרמפיסטים."

הם צחקו. צחקו מאוד. אבל נשמע בצחוק הזה שלהם גם משהו מגאווה. כאילו אמרו – בזכותנו – שקט כאן.

ב"עין פרעה" המקסים, קניתי צימוקים ושקדים ושתיתי מים צוננים מן המעיין. ולבי קצת הלם ועיני בלשו היטב, כאשר מצאתי את עצמי בשדה קוטפת נרקיסים. רק אותו בוקר שמעתי את עזריה אלון שהביא עלינו את האסון של "אסור לקטוף..." סמוך לשם מוכרים שטיחי פרווה וכובעים מפרווה ומעילים. רציתי לעצור, לרגע – ומישנהו החלטתי שזה יהיה כבר יותר מדי. אישה – לא טוב לה להסתובב לבד. בשום מקום. יראו כסף. מי יודע... נוסף לכך – בעצם אין זה כל-כך טוב שקבעו מספרים שונים למכוניות שלנו. כל אחד יכול לראות שאיני מבנות הסביבה. מבדיל גם אותנו...

בדרך זו היתה התנועה רבה יותר, אבל רק של מכוניות תושבי הגדה, שכנראה חזרו מגשר דאמיה, לאחר שהוריקו תוצרת או הובילו קרובים לביקורים. היו שנופפו בידיהם לשלום. היו שהסתכלו ומשכו בכתפיים.

את שכם עברתי ביעף. אינה אהובה עלי. עוינת כזו. אולי לגשת לדקות אחדות לקסבה? אלא, ששעון הדלק התקרב יותר ויותר אל האפס, וחשבתי למוטב לקנות דלק בטול-כרם. ובטול-כרם, הסתובבו כרגיל תלמידים מבוגרים מדי כדי להיות תלמידים, וקראו מתוך ספרים ומחברות. באמצע הרחוב הסתובבו, ועל גגות הבתים. מנהג מיוחד במינו הוא להם. ללמוד תוך הליכה. רק עכשיו שמתי לב שגם בשכם וגם בטול-כרם המצטיינות בריבוי המוסכים, לא היתה פעילות רבה. משיכה מיוחדת לתושבי הערים הערביות למוסכים. דומה שעל כל מכונית ישנו מוסך, שלפתחו שרפרפים קטנים ולקוחות נלהבים המבלים שעות על גבי שעות ליד המכוניות.

כרגיל, איבדתי את הדרך בטול-כרם, שעה שהמשכתי בנסיעה בהתאם לחץ, וילדים עזרו לי לצאת מן המבוך.

ורק כשהגעתי לסיבוב נתניה, וסובבתי את כפתור הרדיו – נודע לי שביריחו, שכם וטול-כרם, היו שביתות והפגנות והיו גם מאסרים. ואז התחילו הברכיים קצת לרעוד...

איך שהחדשות ברדיו משפיעות... הלא בעצם אף פעם לא היה שקט כזה בארץ. הלא בעצם מעולם לא היה מרשה לעצמו יהודי, ולא כל שכן יהודיה, לנסוע יחיד, ביריחו, בשכם או בטול-כרם. ואם היה מרשה לעצמו – לא היה יוצא משם חי. הארץ פתוחה לפנינו. בטוחה. פשוט – קשה לתפוס זאת לעתים. שומעים יותר מדי חדשות.

 
לייבסיטי - בניית אתרים