טיסה בגשם

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> טיסה בגשם

 

טיסה בגשם

השדה עומד בגשם. לא שדה הוא. בריכה גדולה. 

"צריך לברר אם מותר לטוס." אומר יעקב. מכניס את ראשו הקבוע גבוה, אי שם בין עננים, לתוך צווארון הבטל-דרס, ומקפץ ברגליו הארוכות מעל לשלוליות.

וכיוון שההיתר ניתן, אומר הוא "קדימה! יש לך מטריה?"

וכיוון שלא היתה לי, אמר: "חכי כאן רגע ואביא את המטוס. כדי שלא תרטבי."

וכמו שאמר קיים. האווירונצ'יק הגיע עד לפתח הסככה. אני מטפסת לתוכו, יושבת מאחורי הטייס, סוגרים את "הטיירה", שהיא כמו עשויה – צלופאן, ויוצאים לדרך. לשוט במרחבים תלת ממדיים מלאי הגשם. כמו בספר בראשית בטרם הבדיל אלוהים בין מים למטה ומים מעל.

אני אומרת "תפילת דרך" מקורית, שכל הזכויות שמורות לי, ועוד אנו עסוקים בקשירת הגוף אל חגורות ביטחון, הופ. וכל הארץ עקומה כזו. מביטה אלינו בפזילה.

יעקב הטייס אומר משהו לתוך כובעו. אתם כבר מבינים למה. בתוך הכובע קבועים אפרכסת ומיקרופון של מכשיר הקשר. הוא אומר: "כן, שומע. יש רוח גב רצינית?..."

צמרמרות עוברת בגבי. זה טוב, לא טוב?

"זה טוב ליהודים," מבטיח יעקב. "נגיע יותר מהר."

"ומה קורה כאשר הרוח היא נגדית?"

"מגיעים יותר מאוחר." 

"לכמה זמן יש דלק?"

"הו-הו. העלמה פוחדת..."

"נורא."

האווירון הקטן מתנדנד כמו נדנדה שאינה קשורה לשום מקום. השעה עשר בבוקר וחושך. גשם יורד מסביב. לא בטיפות – בחטיבות, בדייסה. מתנדנדים בתוך צמר גפן מופשט. כזה שעושים לילדים מסוכר מחומם ורוח. הטייס מסובב אלי את ראשו וצוחק בהנאה. "הגענו לשום מקום," אומרות פניו. "אנחנו בשום מקום."

בשורות טובות יותר אין לך?

"יש לי. והיא – עברנו כבר את האנטנה הגבוהה. וזה לא פשוט. לא רואים כלום, את מבינה."

תודה לאל. ניצלנו...

מותק – אני מזכירה לעצמי. את טסה עם אחד הטייסים הטובים במדינה. אשר מטיס מיראז'ים, פאנטומים... אז מה. הוא עוד עלול לזלזל בצעצוע הזה. אפילו מצנח אין לך. ואילו היה לך. הרבה היה עוזר לך המצנח הזה.

"אני אתפוס אותך באוויר. אני יודע לצנוח." אומרות כתפיו. ולא לשווא. הוא מלך באוויר. פעם התנגש מטוסו בשני מטוסים אחרים – לא על הקרקע, באוויר ויצא מזה וכל גופו עמו. גם אותם יוציא... מויחל טובעס. הלוואי שכבר ארגיש קרקע מוצקת תחת רגלי.

"די. כבר יצאנו מן הגשם!"

אני נושמת לרווחה. למטה, בכל אשר תביט העין, ירוק. ירוק עסיסי כזה. "כל הארץ ירוקה, נפלאה בירקותה – מהרמה ועד סואץ, אך בעיקר כל ישראל הקטנה – ממטולה ועד באר שבע..." אומר יעקב בהנאת חובב טבע. ומי מן הטייסים אינו חובב טבע.

"הביטי," הוא אומר. "את רואה את הכפר הזה. זוהי אחיטוב. כפר שלם עטוף בפלסטיק. זה הכפר הכי עטוף בכל המדינה. כמו חבילה נאה. כמו בונבוניירה. תענוג לעיניים. וכאן 'כפר קארה' – כפר ערבי בוואדי ערה. אני עובר מעליהם יום יום, ופשוט יום יום רואים איך שהכפר הזה מתפתח. הוא מתפתח חמש מאות שנה בשנה אחת. הביטי איזה בניינים מודרניים, הכל שתי קומות. ואיזה סינימה יש להם, ואיזה בתי ספר. לפני זמן לא רב הייתי עובר כאן ורואה פלחיות עם כדים על ראשיהן בדרך לבאר. עכשיו אפילו העדרים כבר לא הולכים אל המעין, והבאר עומדת עזובה. וכדאי פעם לגשת לכפר קאסם. תמיד מזכירים אותו ככתם על מצפון. איזה לוקסוס הולך שם היום..."

"את רואה את הגבעה הזו. זאת ג'וערה. עזובה לגמרי..." ג'וערה, אלכסנדר זייד, המלחמה העיקשת שלו לחיים ולמוות על פנינה זו כשהכל מסביב היה ריק... ועכשיו – יערות, כפרים מאוכלסים, קיבוצים, ובתוך – עומדת שוממת ג'וערה, אפילו השיר עליה נשכח.

 
לייבסיטי - בניית אתרים