טעם של פעם

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> טעם של פעם

 

23.12.68

טעם של פעם

לא רחוק מן המלון הגדול נפתחה זה לא כבר מסעדה ססגונית, עם שולחנות וורודים, כסאות דמויי ופלי בצבע סגול, מזנון ארוך המגיש מעדני יידישע מאמעס, געפילטע פיש, ובורשט ובלינצ'ס ושאר מעדנים, "עם טעם של פעם" שיהודי "התפוצות" נרגשים מהם בכל לבם היהודי ממוצא פולני.

וכך, לאחר שגילינו מקום נפלא זה להעלות בו זיכרונות ילדות, רצנו לשם עם בננו הצבר ואורחת צרפתיה המגיעה אלינו בקביעות אחת לחודשיים, לטעום קצת טעם של פעם. העמסנו על מגשינו מ"כל טוב האסור הזה" לאחר שעמדנו יפה בתור וישבנו שלושתנו ליד אחד השולחנות הוורודים, בולעים בתיאבון מעדנים מעלים זיכרונות.

וכך, כשאנו מסובים שם, מופיע לידנו אדם בגיל שקוראים לו "גיל העמידה" ושיפה לו יותר הישיבה, ומבלי ליטול רשות מאיתנו ומבלי שאפילו ימצא לנכון להתנצל, מעמיד את מגשו העמוס, והרינו ארבעה.

"אז אמרתי לו, סליחה. איני מכיר אותך" המשיך האורח הלא-קרוא איזה סיפור ידוע רק לו בשפה אנגלית גרמנית.

אנחנו שתקנו מאוד. משכנו בכתפנו ושתקנו שתיקה כבדה, קצת מעליבה, כאומרת: ישנם כל כך הרבה שולחנות פנויים, מה פתאום מצא לו הזר לנכון להתפרץ דווקא לשולחן שבו יושבים כבר שלושה. ועוד איזה שלושה אנחנו. בן אדם צריך לדעת נימוס אלמנטרי. אין מצטרפים לשולחן אם יש ברֵרה. למשך זמן שהותו של אורח, השולחן הוא ביתו טירתו מבצרו. הלא ידוע דבר זה לאדון הנכבד שפתח בשיחה, יותר נכון, שהכניס אותנו על כורחנו לתוך אמצעיותו של סיפור משלו בגרמנית, אנגלית, צרפתית. כל אחת לחוד וכולן ביחד. 

הבן שלי נזכר בימים ההם, כשטייל לבדו וישב לבדו ליד שולחן במזנון מהיר, זר ונכרי ועצוב בתוך מהומה לא לו, ורחמיו נכמרים על הזקן. ומתפתחת שיחה על ארץ מוצא. מניין יהודי. מאנגליה, ואולי מדרום אפריקה? הוא יודע קצת אפריקאנס, הוא מודה. פעם, בזמן היטלר, יימח שמו, ישב במחנה כפיה והיו שם גם הולנדים. אבל הוא בא מגרמניה.

עכשיו?

מה פתאום עכשיו?!

האין הוא תייר?

מה פתאום תייר... אה! מפני שהוא מדבר גרמנית. יכול לדבר עברית. לא כל כך טוב כי הוא לומד עכשיו באולפן, אבל מדבר.

אדוני עולה חדש?

שמעו, שמעו צוחק האורח באנגלית, מלוא פיו מלא השנים המטופלות ומחליק את בלוריתו שרק מעט מאוד שיער שיבה מצוי בתוכה.

"אם ארבעים שנה זה עולה חדש, אז אני עולה חדש."

"ארבעים שנה בארץ ורק עכשיו הולך לאולפן."

"מה לעשות. קודם לא היה פנאי. היתה עבודה. היה צריך לעשות געשעפטים ולהוליד בן. ואי-אפשר למות זר בארץ הזאת. אז לומדים עברית, צריך להתקדם."

ואיך זה מתקדם?

לא מתקדם. עומד במקום אחד. אבל מה זה חשוב. נעים נורא לשבת בכיתה, להביט על המורה היפה שפותחת וסוגרת את הפה שלה לאט לאט. בחן. יש לה פה יפה. אבל זו צרה חולה. מלבד הפה שלה אינו זוכר מאומה. הראש הזה זקן. אינו קולט שום דבר חדש. גם את הישן אינו זוכר. התיישב אצלנו בלי לשאול רשות. למה? חשב שכבר ישב על ידנו. אלף אלפי סליחות. הנה, שם בחוץ יושבים אנשים ומחייכים אליו. הוא מחייך אליהם. מוכרח. אפילו מנופף ביד. אולי האדון הזה הוא הגיס שלו. היה לו כזה. גיס. עכשיו הכל לחוד. מה שהיה לחוד ומה שיש לחוד. ולא נדבק ביחד. מצחיק לא? זה הגיל. אין ברֵרה העיקר הבריאות.

"בן כמה אתה, אדוני, עד מאה ועשרים?"

"בן שמונים וכפי שכבר אמרתי בן שמונים צריך לצאת לפנסיה ולהביט על השפתיים של המורה."

"לא בדיוק כך. הנה אצלנו ישנם אנשים בגיל זה, או בג'ל מתקרב לגיל זה והם חשובים, שרים, נשיאים."

"אז אתם חושבים שזה טוב? אבל, בכל זאת זה לא אותו דבר. הוי לא. לי היה בית חרושת לחצאיות. וזה דבר רציני, חצאיות. אני, הרץ שמי, נעים לי מאוד, אני הכנסתי את החצאיות לארץ ישראל. קודם לא ידעו עליהן פה. אני מתכוון לחצאיות הגדולות, המסוגננות. זה עסק גדול ואחריות גדולה להלביש אנשים כשצריך לחשוב על זה לבד. האנשים הגדולים שעובדים בעבודה ציבורית, אין להם גוף שמזדקן, כי הם פיגורה.

"פיגורה, שהראש הפיסי שלה כבר זקן ושוכח, יש לה מזכירים. הרבה מזכירים שמזכירים לה הכל. יש מי שיחשוב בשבילם, ידחוף אותם זה משנה. פיגורה ציבורית אינה עוסקת בחצאיות איפה שהאדם צריך להיות שלם עם עצמו, עם העולם...

והלך ונטל לו עוד מנה יפה של דג ממולא עם טעם של פעם.

 
לייבסיטי - בניית אתרים