טרמפ כלכלי

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> טרמפ כלכלי

 

2.1.70

טרמפ כלכלי

לצמצם ייצר הקניה

כל אחד אומר שאחרי שנתיים חובה להחליף מכונית ויש לו על כך תיאוריה כלכלית מבוססת. ואני, שמכונית ישנה לי, אומר לי משה זנברג (לפני שהיה לזנבר) שאני מטורפת לחלוטין, כי היא אוכלת אותי. אמרתי שטויות. כדי לחסוך חמישים לירות לחודש על דלק, אלך להוציא חמישה-עשר אלף... רק הרבית מהלוואה כזו גדולה יותר מן ההוצאה. כולכם כלכלנים מטורפים!

אבל אתמול, כאשר עמדתי להכנס לתוכה ולדהור לירושלים עיר הקודש, ונעצר לידי זנדברג ושאל לאן, ואמרתי לו – לירושלים, והוא אמר – חבל על הבנזין. בואי ואסיע אותך ובחזרה תסעי במונית. – אמרתי אל לבי. הנה: יש עצה מן האיש החשוב ביותר במדינה. האיש היועץ עכשיו לשר האוצר מה לקצץ ומה להרחיב, על מה להטיל, ומה יטיל עליך. האיש שבעצתו ייקבע מה תרשה לעצמך לאכול, לשתות, לעשן, לאיזה רדיו להקשיב ובאיזו טלוויזיה לקלקל את העיניים; איזה נעליים תנעל ובאיזה צמר לא צמר יהיה מעורב האריג למעיל שלך... בקיצור – עצה מאיש כזה, בשעה כזו, שווה מיליונים, אפילו שכרגע הוא עומד לחסוך לך לפחות ארבע או חמש לירות...

ישבתי בהרחבה בתוך המכונית הדי קטנה שלו, הוא הצטמצם במה שהותרתי לו, וניסה לחטוף מנוחה קלה לפני הסערה הגדולה שבוודאי מונחת לה בתיק הג'ימס בונד שלו, ליד הנהג, ועוד מעט תתחולל לה החוצה, במשרדי הממשלה העוסקים ב"אקונומיה". (הכלכלה שלנו ואקונומיה... חה-חה!).

*

מר זנדנברג, כך בינינו, מה מונח לך שם בתיק שלך. אתם עומדים לחנוק אותנו עד הסוף?

לא עד הסוף. רק קצת. ותאמיני לי שלא מטעמים סאדיסטיים. מוכרחים. אם לא נעשה את זה עכשיו, לא נהדוק מעט את החגורות היום, מחר יהיה מאוחר. נגיע לפשיטת רגל. לא יהיה מה להדק".

זה כל מה שיש לך לומר לי. זה שום דבר חדש. אנחנו כבר פושטים כך את הרגל מאז קום המדינה. עוד לפני שהיא קמה, ובכל זאת מתקיימים איכשהו. ואיכשהו לא רע...

זה כל העניין. אנחנו אוכלים את כל הרזרבות שלנו. בעצם כבר אכלנו אותן...

"איך?"

"רוצה לדעת?"

בטח. אבל בשפת אנוש. לא עם כל המילים הגבוהות הללו של תוצר לאומי, סך השימושים, צריכה ציבורית, מאזן תשלומים, גרעון שוטף, ערך מוסף, תיסוף, שמיסוף, ושאר אברא-קדברה-הוקוס-פוקוס.

זנדברג, שבשנתיים האחרונות נחבא קצת אל הבנקים, ושמאז חזר ספיר לאוצר, חזר הוא להיות אוצרו – הספיק בזמן הקצר הזה לגדל הרבה שער שיבה. דבר המוסיף חשיבות וחומרה לכל הופעתו – צוחק לשמע הגדרת עולמנו הכלכלי. שמעי – הוא אומר לי – אמנם אני יודע את כל המספרים בעל פה, אבל תני לי להציץ בהם עוד פעם ונעבור לשוחח כמו...

"כמו אשה אל אשה" תורמת אני.

והוא לוקח בידיו את תיק הג'ימס-בונד שלו, פותח בלחיצת שני כפתורים. אני מציצה ורואה שם בפנים מונחים מסודרים וממוינים בתוך תיקים נאים, כל העצבים שלנו. כל הסודות וכל חסרונות-הכיס שהם מכינים לעמך ישראל. לוא יכולתי לסחוב את התיק הזה. 

ולוא יכולתי – מה הייתי מבינה. 

ומי שמבין, 

הלא גם הוא יודע שאין בין כל התיאוריות הכלכליות שמפתחים על הנייר, אין להם אחיזה כשמדובר על כלכלת מדינת ישראל, שאת הפנקסים שלה מנהל הקדוש ברוך הוא...

*

אבל אתם הרי מתעניינים יותר במה שזנדברג הסביר, ובכן; 

בקיצור הקיצורים: בשנת 69 תגיע הצריכה השוטפת שלנו לעשרה ורבע מיליארד לירות. (מזון, תחבורה, כלים). צריכה ציבורית ארבעה ושלושת רבעים מיליארד (כולל חינוך, ביטחון, בריאות מנגנון). ביחד = 15 מיליארד לירות. ואילו ההכנסה שלנו – כלומר – מה שאנו מייצרים מגיע לחמישה-עשר וחצי מיליארד לירות. צרכי השקעה ופיתוח שוטפים הם לפחות 3 וחצי מיליארד לירות (וזה כולל עליה) ולצורך זה נשאר לנו אפוא רק חצי מיליארד. מבינה? כאילו היתה זו משפחה שעובדת רק כדי לקיים את ביתה, וגם אותו בגרעון ובהלוואות, ואינה חוסכת מאומה, ואינה משקיעה בבית המלאכה, שנאמר שממנו היא חיה, אינה משקיעה אפילו פרוטה. התנהגות כזו מביאה לפשיטת רגל ובייחוד עם הוצאות ביטחון כשלנו, את מבינה...

מר זנדברג, אתה רוצה לספר לי שבכל נטל העליה והביטחון נושאים יהודי ישראל בלבד. ואתה רוצה שאאמין בזה? ראשית, ידוע שאת העליה מממנת יהדות העולם באמצעות הסוכנות ואנחנו אפילו מרוויחים מזה, ואילו את הביטחון – גם כן הם.

זנדברג תופס שוב את תיקו המפורסם. "הביטי," הוא קורא ומגיש איזה נייר לעיני. "את רואה מה כתוב פה. מכל המגביות, ה'בונדס' והשד יודע מה, מכל זה ביחד יש לנו מילארד לירות. מזה 200 מיליון דולר הם תעודות מלווה שאנחנו התחלנו לשלם בחזרה, והשנה אנו מחזירים תמורת תעודות שהגיעו לפרקן, סכום של 120 מיליון דולר. כלומר, מכל העסק הזה של עזרת העולם היהודי, יהיה שמונים מיליון. לא סכום מבוטל – אבל אנחנו מתקיימים מזה?!..."

"אז מה יהיה, אתה מבשל לנו מיתון נוסף?"

"חס וחלילה. ונוסף לכך, במיתון לא יהיה פתרון. זה היה אמצעי ריפוי קל מדי..."

"אל תדבר כך. יש לי לב חלש. אתה לא רוצה להגיד שאתם הולכים לעשות פיחות?"

"פיחות לא יהיה." (נאום זנדברג).

"זנדברג, זנדברג, האם זוהי חזרה על סיפור אשכול."

"תוכלי לסמוך עלי. פיחות לא יהיה."

"כמו שסמכו עליך אז?"

"את זוכרת?" הוא שואל בהנאה "אז, הופעתי בשמונה בפברואר בהתאחדות בעלי התעשיה והבטחתי שפיחות לא יהיה. ולמחרת היום – בתשיעי בפברואר, הוכרז על פיחות. אבל הפעם אני מבטיח שמחר לא יהיה פיחות. ואם תלחצי עלי גם לא מחרתיים..."

"למה לכם פיחות. אתם יכולים להטיל מסים כאלה, שהנשמה תצא, אז למה לעשות פיחות. סליחה, לא נתכוונתי. אני מבינה שמוכרחים להצטמצם. למה לא תדברו עם אנשים שלא יקנו."

"לדבר אל אנשים. מכל הדיבורים האלה סביב כן העלאת מסים, לא העלאת מסים, כבר התחילה אגירה מבוהלת של כל מה שדרוש וכל מה שלא דרוש." 

"דבר אחד אני יכול לומר לך, שרבים וטובים יצטערו על הקניות המבוהלות, כי כנראה נמצא דרך לא לייקר את המוצרים ועם זאת לצמצם את ייצר הקניה. אנחנו נמצאים במשא ומתן ודיונים עם תעשיינים, עובדים ועם ההסתדרות. המוח היהודי ממציא לנו פטנטים. יש לי רושם שאנו מתקרבים לאיזו דחיה של נקיטת אמצעים דרסטיים."

"אמנם דחיה אינה הבראה, אך לעולם אין לדעת מה יביא העתיד."

"והפרצוף שלו טמן איזו הבטחה נעימה ביותר. הלוואי ויכולתי לבטוח בו. ושלא יהיה זה חיוך טרויאני..."

*

כשהגענו לירושלים פגשתי באיש שנסעתי לראיין. נדבן גדול מאמריקה, שכל ישראל מחייכת אליו ומכרכרת סביבו, וגם אני... 

הרמתי את אפי ובקושי אמרתי לו שלום.

האיש ירד מן האולימפוס הנדבני שלו ושאל אם יש לי קצת שפעת ואני מרגישה שלא בטוב.

"לא." השבתי לו "הצצתי היום לראות מה החלק שיהדות העולם נותנת כדי לשאת ביעוד ההיסטורי של תקומת עם ישראל, של יישור הגו ליהודי מניו יורק, של צבא עברי, מולדת, קליטת אחים. נחש כמה אתם נותנים?"

"שליש!" השיב האיש.

"בטח." אמרתי לו "אתם נותנים בקושי אחד חלקי שש-עשרה. בפעם הבאה תבוא לראיין אותי..." 

 
לייבסיטי - בניית אתרים