"יודעים עלי, מחכים לי..."

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1971 >> "יודעים עלי, מחכים לי..."

 

וינה 14.5.71

"יודעים עלי, מחכים לי..."

הולך יהודי לארץ ישראל

השעה כבר שלוש וחצי אחרי חצות. דלת היציאה אל שדה התעופה נפתחת ורוח קרה של לילה אירופי מתגנבת פנימה. הנדחקים אל הפתח – נסוגים קמעה לאחור. אך רק לרגע. משנהו – שוב צובאים על הדלת.

"גברות וילדים, תחילה, פוז'אלוסטה..."

"מובן, מובן..."

אנשי הרשות עומדים בצד במדיהם המבהיקים, חיוך מתנצל על פניהם. טרם התרגלו ל"פאסאז'ירים" המיוחדים הללו הבאים מעבר למסך הברזל, ויוצאים עם לילה או עם שחר, בצורה שונה ממה שרגילים לראות בנמלי תעופה. עייפים הם, שונים איש מרעהו, אך איזה חוט של חן מיוחד במינו מאחד נשואי פנים ועלובים – מין עצב של אושר, התרוממות רוח שמיישרת גווים וקורנת מפרצופים עוטים חלום.

אנשי הרשות הללו ראו כבר אמיגרנטים ופליטים ונמלטים. ראו כבר כאב וצער, ומי ידע אם אי-שם באחד התיקים של אחד מהם לא מונחת תעודת דראון... חולפת מחשבה רעה בלב ישראלי. ועם זאת אי אפשר שלא להיות להם אסירי תודה על האדיבות הרבה, החיבה, הטאקט, האכפתיות שהם מרעיפים על יהודי הדממה ההולכים לארץ ישראל.

"נוסעים אלה, - משיב שומר חוק אחד לשאלתי - נוסעים אלה מעוררים הערצה. זאת ממש סאגה הירואית. דיברתי עם אחדים מהם, אפילו עם רבים. הם אומרים שלא חסר להם כלום ברוסיה – אלא שרוצים הם לחיות בתוך עמם, בביתם הלאומי, במדינת היהודים. ובעולם הזה שכול אחד רודף בו אחרי השילינג, פתאום פוגשים אנשים שמשאירים הכול בגלל אידיאלים. ואצלכם – מלחמה כזאת..."

"אחים, - מכריז איש הכסונות, - אחים יקרים, כולם יגיעו הלילה לישראל. אל תדחקו, עוד רגע. צריך לגמור תחילה את הבדיקות!"

מזה תור של גברים וילדים, ומזה תור של נשים. את הגברים בודקים לעיני כול. את הנשים בכעין אוהל קטן. הנשים אומרות, בוודאי בוודאי, יודעים שמוכרחים לבדוק. למען בטחוננו הוא. יודעים... אומרות הן. מישהו שאינו מאנשי שלומנו יכול להידחק הנה. איזה פרובוקטור. ישמרנו האל. איזה מחבל... אומרות הן חיוורות. ולמרות דברים נבונים אלה, רוטט קולן מעלבון שקשה להן להסתירו. 

לחשוד בהן! הנערה הבודקת בכליהן, על גופן, מתנצלת. והנשים אומרות, אין דבר. יש אומרות תודה, ויש, שרואות בצערה של הנערה – ואומרות "סליחה..."

ואז, אי שם בסביבות השעה ארבע נפתחת הדלת סופית, והאנשים פורצים אל האוטובוס שמוביל אותם מרחק של צעדים אחדים אל המטוס.

"אוי, וי," הרי אין זה כלל מטוס 'אל על'. אין סמל המדינה, אין דגל כחול לבן..."

"חכם. וכי אינך מבין," קורץ אחר. "הרי זה מטוס 'אל על' אלא שהסוו אותו. נגד עין רעה... חה-חה."

"שלום עליכם!" קראו לדיילות שעמדו בשורה להקביל פנים. ומי שרק יכול היה, יצא בשטף דיבור עברי מימי החדר. והצעירים גלגלו עיניים שמחות. איזה בחורות בהירות פנים ושיער יש בישראל. איזה דור של שמש גדל בישראל. 

"כשושנה בין החוחים..." מדקלם אחד מורה מליטא. 

והדיילת: "יס, פליז..."

*

במטוס החכור לא נותר מושב אחד ריק. מלא היה נוסעים כקלח תירס בגרעינים. שורות שורות, קרובות זו לזו בלעו את הנוסעים. וכיוון שישבת ישבת. לחלץ אדם משם, רק בכף נעלים – חשבתי לי.

אבל נוסעינו: 

"אלוהים! איזה מטוס נהדר. הרי דבר כזה טרם ראו עינינו. בחלום לא תיארתי לעצמי של'אל על' יש מטוסים נהדרים כאלה." היה מי שניסה להתנצל ולהסביר שאין זה מטוס 'אל על', ששלנו יותר מרווחים, יותר נאים – אבל איש לא היה מוכן לשמוע. חלמו לטוס במטוס 'אל על' ובכן, מטוס 'אל על' הוא זה. והקפטן הוא יהודי, והדיילות אדומות הלחיים וסולדות האף שעורן חיוורין, צבריות כולן. והיה מי שניסה להסביר שכבר מייצרים אצלנו מטוסים, וגם מטוסי נוסעים ובכלל – מי יודע. אולי מטוס זה גם הוא נבנה בישראל. קנו את המוטור ואילו את גוף המטוס בנו אצלנו...

בין כה וכה נקשרו לכיסאות. היה מי שידע כיצד עושים זאת, היה מי שלא ידע, ואלה בעצם היו הרוב, כי טיסה ראשונה היתה זו להם – וכול דבר פעוט עורר התפעלות. משמוכן היה המטוס להמריא, נסתבר שלא כולם עלו. שבעה נשארו בנמל התעופה, כי לא נמצא להם מקום, היות והמטוס שנחכר לטיסה מיוחדת, הביא עמו מספר נוסעים. וכך, לאחר שהמתינו בנמל התעופה כל הערב ומרבית הלילה – חזרו את כל הדרך בחזרה אל הטירה, להמתין למטוס הבא.

"זה כבר קרה פעם?"

"כמעט אף פעם. אבל, מפעם לפעם קורה."

"זאת שערוריה" – נהמתי, ביני לביני.

שכני, המורה לעברית, הניח ידו על כתפי. "שערוריה? מילה מעניינת מאוד. מאיזה שורש נגזרה המילה? אבל אינה מתאימה במקרה זה. אז עוד יום. ככה זה כשנוסעים. אם יוצאים במשך שבועיים גם כן טוב..."

"אבל הם חיכו כל הלילה בשדה התעופה. 'אל על' קיבלה הזמנה לכל המטוס. לא היתה צריכה לקבל נוסעים בשדות תעופה קודמים."

"ל'אל על' בוודאי שיקולים רציניים וחשובים. מה אנחנו יכולים לדעת. ובכלל – אנשינו רגילים. הם יבינו..."

בין כה וכה סיפר המורה על ידידים שיש לו בישראל ידידים כמו אחים. יותר מאחים – כמו תאומים לו. קרובים? קרובים אין להם. אולם אדם שיש לו ידידים כאלה, אינו צריך לשארי בשר. יש לו שארי רוח.

האם הידידים יודעים שהוא עומד לבוא עם משפחתו?

הוא המתיק עם עצמו סוד של שמחה. וחיוך שליו ובוטח פשט על פנוי.

"גברתי – אמר לי – גברתי; אני לא נצרכתי להודיע לידידי שאני עומד להגיע. יודעים עלי, יודעים. יודעים על מאבקי, על סיביר שלי, יודעים. את תראי – בבואי יחכו לי בשדה התעופה כול חברי. כול ידידי מן הנעורים ומן התנועה כבר יודעים שאני עומד להגיע. הם חיכו לי כמו שאני חיכיתי לרגע הזה בו תדרוך רגלי על אדמת המולדת."

בינתיים המריא המטוס לתוך השמים השחורים של הלילה. היה טוב וחם – אם כי קצת יותר ממחניק – ותרדמה, שארבה לכול אחד מן הנוסעים ימים רבים בקיפולי המוח, שלחה את אצבעותיה הארוכות וקלעה בזריזות קורי שינה לשמיכה של שכחה.

"אולי אדוני רוצה להרדם מעט, גם הוא..."

"אנוכי?! איך אוכל וחייב אני לזכור את כל הזיכרונות עכשיו. לזכור – להיפרד מהם – ולבנות מהם את האני החדש שלי. אנוכי חרד להיפגש עם ידידי. אנוכי רואה אותם אחד אחד, את אהרן ואת אריה ואת זלמן ואת גוטקה ואת יצחק ואת סניה..." 

וליד כל שם פרטי מופיע לאחר זמן גם שם משפחה, וכולם אנשים מכובדים, וכמעט כולם מכרי גם הם, ואני שמחה לספר לידידי-שכני שאני מכירה ומוקירה אותם שבחורים כארזים הם, בעלי מעמד והשפעה וייחוס של הישגים, ועושים הרבה, ועשו הרבה למען עליה זו.

ושכני קורן מאושר. הולך ומעיר פעם את בתו ופעם את אשתו וחוזר אחרי דברי מילה במילה. באינטוניציה מלומדת ומליצית.

"ופניהם – שואל הוא – איך פניהם. האם השנים חרטו בהם את עקבותיהם כפי שחרשו את פניו, או שבארץ ישראל הנבנית, אדם נשאר צעיר ורענן. בוודאי שנשאר צעיר ורענן. כי יש מעש..."

*

העברתי לנגד עיני את אלה מבין מכריו, שגם אני מכירה – צעירונצ'יקים כבר אינם ואין עוד דבר ממנו מזדקנים כל כך כמו מהשנים עצמן... אך בינתיים הובאה ארוחה ארוזה בקרטון, לכל אחד מן הנוסעים – וקמה צהלה ושמחה שאין לתארן במילים. כל אחד בדק וחזר ובדק את האריזה בטרם פתח את המכסה כדי לראות ולטעום מתכנה – וקרא וחזר וקרא את הכתוב עליה, או ביקש משכנו לקרוא. היה כתוב שם "כשר למהדרין" והיה כתוב שם נארז במיוחד בשביל 'אל על', והיה כתוב שם, נדמה לי – כפר חב"ד... ואז, ערך כל אחד ואחד מין טקס מיוחד במינו של טעימה ואנחת הנאה. מעדנים כאלה אין בעולם. דליקטסים כאלה ראויים לעלות על שולחנו של רוטשילד ומלכת אנגליה. איפה בעולם כולו רואים מין רבע עוף שכזה... ואיזה סלט טרי וירוק. גדל בישראל? – לא יאומן. והפרי. והעוגה! תבורכנה הידיים שגידלו והידיים שבישלו והידיים שארזו והראש שחשב והרכיב את התפריט. שחשב על הכול, על מפית, וכוסית, ושקית מלח ופלפל, וקמצוץ סוכר. הם כל כך התפעלו עד שלא "פירגנו" לעצמם גם לאכול מן המעדנים. כאילו אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד... שעה ארוכה ישב כל אחד לפני "מנחתו" ואכל אותה בעיניים. ומשהחלו לסעוד, עשו זאת אט אט ובכוונה גדולה. טעמו מכל תבשיל ודבר מאכל כמו חסידים מפתו של בעל מופת.

ניסיתי בכול כוחי להרגיש את טעם גן העדן במטעמים הערוכים בקופסה. לא היה בהם שום קסם, ולא שום נבואה ולא שום ציונות. ושום פרישת שלום מן הבית. סתם ריח של עוף יום-יומי. ומי מאתנו משתגע אחרי טעמו של רבע אפרוח מסכן...

לו הוחזרה לנו הברכה של טעימת דברים בפעם הראשונה, הרהרתי בלבי. איך, איך לחזור ולהיות שוב חדש בארץ. עם נשמה חדשה, לב פשוט ומתפעל, כושר הערכת דברים של יום-יום, כהישג לאומי...

אי שם בין הארוחה לקפה, קרתה לי האפלה פרטית בהחלט. היה חם מאוד, העוף המחומם הדיף ריחו והתערבב בקפה ובתה ובנשימתם החמה של הסועדים המתפעלים. תינוקות בכו קצת וקצת הרטיבו, את כפתורי האוויר לא ידעו לפתוח ואלה שידעו לא תמיד העדיפו לפתוח אותם. הספסלים הסמוכים זה לזה לא איפשרו קימה ובייחוד לא בשעת הארוחה, הישיבה של שבע שמונה שעות בשדה התעופה גם היא באה והתיישבה עלי. כל האורות כמו כבו בבת אחת, וכל האוויר נעלם בבת אחת ונשארה בי תשוקה, שאף היא הלכה ודעכה – לצעוק. שמעתי את עצמי אומרת לשכני "לא טוב לי." כשהתעוררתי אחרי נצח, עדיין הסתכל שכני בחיבה ברבע עוף שלו.

"עבירה לאכול ממנו." הסביר.

קמתי בשארית כוחי והבאתי את עצמי לספסל הקדמי, שם ישב נציג 'אל על' חביב והציע סוכריות מהולנד. וקצת קפה.

מחניק מאוד. רע לי, התוודיתי לפניו. וחלפה בי מחשבה, תודה לאל ששכני העולה לא הרגיש במאומה. כן – הסכים איש 'אל-על' טיסה מלאה מאוד.

איזו גברת מישראל קמה ונאמה נרגשת לתוך המיקרופון. היא היתה אחת מאלה שנאספו בנמל תעופה קודם, ושבגללה ובגלל שכמותה, נשארו שבעה עולים בשדה התעופה. היא לא ידעה זאת. היא רק ידעה שהיא נרגשת מעבר לדמעות. רווית סיפורי-ספורים של שכנים לטיסה על שביתות רעב ליד הקרמלין, על מאבק נואש, על פטיציות חתומות, וגירוש מעבודה, וגעגועים להורים... על ילדים שהושארו ברוסיה על הורים ואחים שנשארו שם ואמרו: "אל תוותרו על זכותכם, אנחנו נגיע אחריכם. איכשהו נגיע!" 

ובכן, אותה גברת עמדה והכריזה שאת בקבוק השמפניה שקנתה בפריז וחשבה לשתות ממנו בחתונת בתה, השמפניה הזו מבקשת היא שישתו ממנה אחיה גבורי התהילה. אחיה, יהודי ברית המועצות. וכך חולק בקבוק שמפניה אחד בין כמאה וחמישים עולים. כל אחד טיפה. אבל טיפה זו עשתה את הפלא וכאשר נחת המטוס, ומבעד לאשנבים הקטנים נראתה ארץ ישראל – שרו כולם בקול גדול את שיר השירים של יציאת ברית המועצות: "כחול ולבן, כחול ולבן, הוא צבע שלי..."

"אני רק יורד מן המטוס, אני נופל על ברכי ומנשק את אדמתי... - לחש המורה. - אחר כך אפול בזרועות ידידי..."

חיש חיש הופיע אוטובוס והעביר את נוסעי מטוס השחרור, מן הכבש לאולם הכניסה, כברת דרך קצרה של פסיעות אחדות.

"אחר כך, אחר כך תנשק את האדמה... ועכשיו, מהר, מהר לעלות למעלה."

"הידידים שלי, הידידים שלי מחכים. כל הארץ מחכה לי."

"אחר כך, אחר כך. קודם לעלות למעלה."

"אמא שלי מחכה."

"למעלה."

ולמעלה – עומד איש גבוה וכבד ונואם ברוסית 'ברוך הבא' עסיסי. טאבארישצ'י, בראטיה, ססטרי. אחים ואחיות ועוד מיני דברים כאלה הוא נואם. ואחרי כן מוציא טופס ומראה. כמו באופרה "הקונסול"... אחרי כן מתנצל שזה יארך זמן מה. צריך לעשות כל מיני רישומים, כל מיני טפסים למלא צריך. סליחה – הוא אומר – אני יודע שאתם עייפים, זה ייקח קצת זמן אבל מוכרחים. עוד מאמץ קטן.

איש קליטה אחר מתרוצץ אדום עפעפיים. העבודה הורגת אותו.

*

אני התכוננתי להישאר עם ידידי מן הטירה, מן התחנה האחרונה לגלות וראשונה לגאולה – התכוננתי להישאר איתם באולם ההמתנה של הסוכנות, עד שיסודר אחרון העולים. התכוננתי להסביר להם היכן מצוי כל מקום ומקום, בו מציעים להם בית. התכוננתי לריב בשבילם ריבים אם יצטרכו. התכוננתי להגניב אליהם את הקרובים שעומדים ממתינים למטה, באולם, במקום ממנו אפילו לא רואים את העולים היורדים מן המטוס. התכוננתי למסור דרישות שלום – התכוננתי להמתיק את גלולת ההמתנה לפני חלון ראווה אטום של ביורוקרטיה – אני מודה ומתוודה שהתכוננתי להפוך את סדרי הפורמליות של הסוכנות ומשרד הקליטה. היה לי רעיון מהפכני שמלווי העולים יהיו אנשים מתנדבים, שייצאו לארץ הגבול, יפגשו שם קבוצות עולים, ובפרק זמן זה יסבירו בצורה לא משוחדת על אפשרויות מגורים, קליטה וכדומה. יישארו עמם בטירה עד שתתקבץ קבוצה גדולה יותר, יעלו ביחד עמם במטוסים, יגיעו ביחד עמהם ללוד, וכאן לאחר שכבר חלק מן הרישומים השגרתיים יסודרו בארץ המעבר – יעזרו לעולים להחליט – יקטינו את השעות הקשות הללו בשדה התעופה של לוד למינימום הכרחי ביותר – אם אכן אי אפשר למצוא דרך אחרת אלא לסדר הכול דווקא בשדה התעופה. אולם כל מה שהייתי מסוגלת לעשות, ואף זאת בקושי, הוא לשמוע חלק מן הנאום, לקפל את רגלי ולהימלט משם כל עוד רוחי בי.

התעוררתי בביתי אחרי יומיים. 

*

העיר אותי צלצול טלפון.

"הגברת כך וכך," גמגם קול רוסי.

"אני, אני אותו כנר, שאמרת, שאם יהיו לי קשיים שאטלפן. זוכרת."

"ודאי זוכרת. אתה צריך עזרה. במה אוכל לעזור לך."

לא. הוא לא צריך עזרה. הוא רק רוצה להודיע ששלום לו. שבעוד שבועיים יש לו קונצרט. המורה שלו סידרה לו קונצרט. יש לו כבר מורה באקדמיה. כן יש להם כבר דירה..."

שוחחנו על עוד דברים, ברוסית, עברית ואנגלית רצוצות. הוא אמר לי שהכול נראה לו כמו חלום. גם לי. ביום השלישי אחרי שחזרתי מטיסת הבכורה שלי כמלווה של עולים התעוררתי. הבחור לא צלצל לי עוד. הכול נראה לי כמו חלום... בייחוד ייסר אותי זכרו של המורה שרצה לנשק את האדמה ואמרו לו אחר כך. שאמר שאין לו שארי בשר אך יש לו שארי רוח. שכל הארץ יודעת שהוא עומד להגיע, שידידיו מחכים לו כשם שהוא חיכה להם. צלצלתי לראשון ידידיו שהזכיר. בחור מצוין. 

"אהרן," אמרתי לו. "יש לי דרישת שלום מידיד שלך – אחד בשם כך וכך מעירך. מורה – חבר לתנועה שלך..."

"איך קוראים לו – אמרת?"

חזרתי על השם.

"מי הוא – אמרת?!..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים