יום בכפר סבא

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> יום בכפר סבא

 

18.10.74

יום בכפר סבא

נוסעים לראות משפחת עולים שעוד מעט קט ייהפכו ליורדים, אם - - - אם לא יאפשרו להם להחליף את מקום מגוריהם. כתבנו על המשפחה ועל מה שבפיה, לפני שבועות אחדים – וגם במערכת נאמר לי: "מה הם רוצים בעצם. דירה יש? עבודה יש? הדירה אינה מצויה במרכז כפר סבא, אז זו סיבה לירידה?!

אחרת חשב, פנחס ספיר – יו"ר הנהלת הסוכנות. הוא הבין, שמאחורי מקום המגורים מתחבאה בעיית הבעיות של העליה – אי-קליטה חברתית. הלך בחג לראות במו עיניו – ופמליה עמו. התווכחו הוא ופמלייתו עם יוצאי דרום-אמריקה, טוענים שבמקום לחיות בארץ ישראל הם חיים ב"גלות רוסית", שני קילומטרים מקלקיליה. שמעולם לא היו להם געגועים לצריחי מסגדים, לקולות המואזין, ולתרבות רוסית-גרוזינית וכו' וכו'.

לאחר הביקור סיפרו העולים, כי המבקרים החשובים הודיעו, שכאשר הם עלו והתיישבו בכפר סבא, לא נתנו להם דירות ובכלל לא נתנו כלום – וקלקיליה היתה מול כל בית. וכפר סבא היתה ישוב ספר – ועוד דברים טובים כאלה, שאומרים לעולים.

והם צדקו והעולים צדקו. וכשכולם צודקים, מתחיל העוול.

ובכן, חוזרים ונוסעים לאותה משפחת-עולים-בדרך-לירידה, ועמנו ראש העיר כפר סבא, למרות כל הדיבורים בבית העולים, הוטל עליו מעם הכפר סבאי החשוב למצוא פתרון למשפחה זו. וראש העיר נוסע לשם – דרך כל העיר. רוצה הוא להראות את עירו ואינו מוותר על התענוג, ובעל כורחנו אנו מסיירים בה כחום היום, ובעל כורחנו אף נהנים.

אהבה בצל העירייה

ראשית, העירייה עצמה. אנחנו מסיירים הרבה בארץ, ואם איננו טועים – זוהי העירייה היחידה השוכנת בתוך גן, קטן אומנם – אבל ירוק מאוד ומטופח וכבד נוף. והגן הזה אינו נסגר עם היסגר משרדי העירייה. להיפך, כשננעלות הדלתיים מתחיל להיות עוד יותר שמח. אם בשעות היום מטיילות שם אמהות עם ילדיהן, ואנשים הבאים לסדר ענייני מסים ורשיונות וחינוך וניקיון החצרות – ממתינים לתורם (אם יש כזה) בגן, מנעימים שיחה עם חברים ושכנים – הרי בשעות אחר-הצהריים נהפך הגן למרכז חברתי. ובלילות באים לשם זוגות. ויש אהבה בצל העירייה.

בניין העירייה עצמו הוא מבנה נמוך, עם טעם ארץ ישראל הישנה. חלונות אנושיים, גג רעפים – בית נעים וצנוע, שאפשר להרגיש בו בבית. אין הניכור שמביא המבנה המודרני של זכוכית ופלדה ומעליות ושוטרים הבודקים בכליך. אמת, בעיר גדולה אולי אי-אפשר בלעדיהם – אבל עיר קטנה ככפר סבא, למה לה להתנשא.. סובר ראש העיר בקול.

בית העלמין

אנחנו מטיילים בגנים. עוד גן ועוד גן והנה אחד שעוצר את נשימתך. מדשאות רחבות, עצים זקנים גבוהי צמרת. הרבה שמש והרבה צל. ומעבר לגדר, בהמשך ישיר עם הגן: מלחמות היהודים בארץ ישראל. חלקה ראשונה – שמונים חללי כפר סבא במלחמת השחרור; חלקה שנייה – שמונה חללי מבצע-קדש; ששת הימים – ארבעה עשר; וארבעים מצבות טריות – ממלחמת יום הכיפורים. איש זקן ומגרפה קטנה בידו, ועוד איש זקן עם משפך, עוברים את מגרש המשחקים של הזאטוטים. אחד לוטף ראש בהיר של ילד. הילדים משחקים וההורים השכולים הזקנים הולכים לבניהם, שנשארו נערים, בחלקה הראשונה.

ומן החלקה האחרונה, הצעירה והמלבינה – חוזרים הורים צעירים, ואישה צעירה אוחזת ביד בנה. עוברים את הגדר, והילד, שאביו שוכן עפר מעבר לגדר, הולך אל חבריו המשחקים. והאם מחייכת מבעד לדמעות.

"זה בית זקנים"

במעלה חלקת הדשא, נעצר פתאום נוף העצים הגבוהים, וחלקה גלוחה פורצת לתוך הגן, באור מסנוור עיניים. צעדים אחדים – ומבנה מודרני, דמוי מלון מפואר בן שלוש קומות, זכוכית ובטון, וילונות צבעוניים ומכוניות חונות, ושמשיות פרחוניות, ותחילתו של גן נרחב.

"מה זה?"

"זה בית זקנים."

"נלך לשם."

"לא זה לא עירוני. זה פרטי."

"למרות זאת."

"לו יהי כן" – אומר ראש העיר, ומן הקול נשמעת מחשבה שבעצם, אפילו נבנה ע"י היזמה הפרטית – הרי מצוי בית זה בתוך כפר סבא.

אולי לא הייתי מתעכבת על נושא "בית הזקנים" הזה, הנקרא "המבריא", לולא המיוחד שבו. ישנם בישראל בתי הורים ובתי זקנים, מהם ציבוריים ומהם פרטיים, מהם טובים ומהם עצובים. מהם מפוארים ומהם עניים. אבל כל תוספת בנושא הכאוב, שארצנו הצעירה טרם נתנה מלוא דעתה לפתרונו ראוי שתצויין ותבוא לידיעת הציבור. ובעיקר – שמצאתי כי המקום אינו מלא ויש בו עוד מקומות לאנשים מזדקנים שידם משגת ושאין להם הכוח לדאוג לאחזקת בית לאיש אחד – לא מבחינה גופנית ולא מבחינה נפשית.

*

באנו בשעת צהריים, באופן בלתי צפוי לחלוטין. מצאנו אנשים לבושים היטב, מסובים ליד שולחנות קטנים, שניים שניים, ארבעה ארבעה, בחדר אוכל נהדר. ריח נעים של מסעדה מובחרת, עמד באוויר. האוכל הוגש בכלים נאים. בחדר האוכל ובפרוזדור ובאולם הכניסה – צבעים הרמוניים, ואור מעומעם קמעה בווילונות נעימים. ראינו חדרים יפים, כשל בית מלון ממדרגה ראשונה, וחדרים שנראו "כמו בבית", עם אביזרים שהובאו מן הבית, תצלומים של ילדים ובנים, וב"דירה" אחת ראינו על הקיר חמישה דורות... וספרים יפים בכונניות, וכל מיני "מטמונים" שליוו את בעלת הדירה משך שמונים שנה.

האנשים המצויים בבית הקשישים הם על פי רוב "אורחי דולרים" ומשום כך זכה המקום להיחשב ל"מפעל מאושר" – אך אחוז גבוה של האורחים הם ישראלים (שידם משגת, כאמור). והחשוב מכל – שהבית מקבל אורחים גם לתקופות קצרות. לנופש של שבוע-שבועיים ואף לסופי שבוע ואפילו לימים אחדים. וקשישים הרוצים לצאת לנופש מוצאים כאן חברה ופעולות מותאמות לגילם.

"מאיזה גיל אתם מקבלים?" – שאלתי אצל המנהל.

"אני יודע – אמר – מגיל שאדם חושב שהוא זקוק לזה. שישים, שישים וחמש."

פרדס למכירה

כפר סבא ירוקה בעצי נוי, אך בעיקר מוריקה היא בפרדסיה. כלומר – היתה מוריקה. בונים בתוך הפרדסים שחולקו לחלקות, ובונים על חלקות שעצי ההדר נעקרו מהן זה לא כבר. כל כפר סבא היתה פעם פרדס. ובאביב, כשהעיר היתה כשמה – כפר – היתה גם היא מצטרפת לסימפוניית הבושם המשכר, בושם פריחת תפוחי הזהב. עכשיו נשאר רק ניחוח. והלב שמח והומה לגידולה של עיר, לבנינה, והלב מיצר.

פרדס ירוק כהה, אחד בעל ותק, הגובל עם הפארק ועם חלקת "תולדות המאבק", אחד הבודדים שעוד שנשאר לפליטה – ועליו שלט גדול. "פרדס למכירה".

לא פרדס – מסביר ראש העיר – מגרשים! עשו פה חלוקה ועכשיו מוכרים פה מגרשים. אין לך מה להצטער – מקבלים בעדם הרבה כסף..."

הולך אדם ונוטע פרדס. מזבל, נוטע, משקה, מנכש עשבים, נוטל הלוואות, משבח זנים, חוסך מפיו ומשקיע בפרדס. כל עץ – כמו ילד. תבוא לבקר אצלו בבית ותשאל איפה אבי – יגידו לך – בפרדס. ובשנות המאורעות – שומר על הפרדס. ועד שמגיע לראות פרי יוצאת הנשמה. ורואה את הפרי – ומתחילים לדאוג לשיווק, לאריזה, לריסוס, למיכון, למסים, לחברה שנוטלת ממך כסוכנת, ונהיית "בעל הבית" ואתה העבד שלה. וכל מיני הוראות של משרד החקלאות, והחלפת זנים, ועקירה, והקצבת מים, וכיבוש שווקים, ומתחרים באיטליה, בספרד. הפרדס הירוק והפריחה הריחנית והפרי הזהוב – איזה שנים שחורות רואה הפרדסן בצל עצי ההדר, עד שמגיע לתקופת נחת. ואז – כשפרדס כבר מניב, וההשקעות אולי יותר הגיוניות, והפרדס המרוחק כבר אינו "בסוף העולם", אלא באמצע הישוב – ולהשגיח עליו זה כבר משחק ילדים – עוקרים את הפרדס ועושים ממנו מגרשים. משלמים לאדם לא בשל עמל של עשרים, שלושים, ארבעים שנה – אלא בעבור אדמת בור.

מועדוני-נוער

כן, הגענו גם אל העולים, אבל לא בטרם עברנו במועדוני הנוער, במרכזים הקהילתיים, בהיכל התרבות – יד לבנים, בבית הסטודנט, בבית של "אלי כהן" – שבונים שם תוספת של קפטריה ודיסקוטק "כמו שהצעירים אוהבים," ואני מודה ומתוודה שנמלאתי קנאה. הם לא היו חדשים לי, בתי התרבות, ומועדוני הנוער והמרכזים הקהילתיים של כפר סבא, לעתים מזומנות מזדמנים לשם – והבתים פתוחים ופעילים, ושוקקים תמיד חיים. ראינו שם תערוכות, השתתפנו בסימפוזיונים, שמענו הרצאות, ותמיד נקרו לשם צעירים וסתם כפר סבאים שהלכו "לעשות קורס" בקרמיקה, מוזיקה, ציור...

מתמלאים קנאה – שבכפר קטן כזה (כי מה היא כפר סבא בהשוואה לתל אביב?) יש כל כך הרבה לאן ללכת לנוער – ובעיר כמו תל אביב סוגרים אפילו את "חיי הלילה" הפרטיים – המשולמים מכיסך.

"אני מראה לך את המקומות האלה שתראי, שנער הגר בכפר סבא יש לו מה לעשות עם עצמו. כלומר – הבנים של משפחת העולה מארגנטינה – משונה מאוד לשמוע מפיהם שאין להם חברה. עם כל כך הרבה מקומות מיפגש..."

"אמת – ענו הצעירים – שמצאנו אותם יושבים בבית הנוער – אמת יש לאן ללכת. אבל אין עם מי. כשאין חברים, מה יועילו מקומות אפילו בשכונה שלנו, אז ככה. יש לי חבר שהוא רוסי. אז בערב שבת הוא אמר לי, שמע. עכשיו אני הולך לחברים שלי. זה לא יהיה מעניין בשביליך. אפשר להתחבר עם חבר אחד. אבל כשבאים החברים שלו, אז אתה בחוץ. והם צוחקים את הצחוקים שלהם. ואתה בחוץ, אתה זנב?"

 
לייבסיטי - בניית אתרים