יום במגדל שלום

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> יום במגדל שלום

 

1.11.74

יום במגדל שלום

כמו כל בוקר, קמתי לקריאת הגבר המוציא את הזבל מטעם העירייה. חריקת בלמים, הי יוסף, הי יוסף, סחיבת פחים, טראך, טראך, קדימה, חה-חה-חה יימח שמך. (סיפתח יפה...).

יופי של בוקר תל אביבי. העיתון מחכה בתיבה עם כל צווי היום החדש הבא עלינו לטובה. מסגרות האבל במקומן – מנת הכאב והשכול לא קופחה, שלוש חוליות חדרו ומסתובבות בארץ... בחור ממולח, שלפני עשרים שנים לא היה לו גרוש על הנשמה, הפך איש פיננסים והילווה שישה מיליון.

*

כל הלילה דלקו האורות במשרדי הממשלה בירושלים. 

יהיה פיחות – לא יהיה. 

איך להתגונן בפני המזימות שחורשת עלי ממשלתי מאחורי דלתיים סגורות ואורות מסנוורים. 

רבינוביץ הבטיח שלא יהיה פיחות. למד את הטריק כל כך מהר.

זה אור אדום. צריך לצלצל לבנקאי שלך ולשאול מה לעשות. להפסיק לחשוב על כלל ישראל – ולחשוב על רב ישראל.

שיעור בציונות

נעים לומר הבנקאי שלי. מוסיף חשיבות. מי אתה ומה אתה בלי סוכן ביטוח שלך, עורך דין שלך, רואה חשבון שלך, רופא שלך. 

הבנקאי שלנו הוא איש כספים מעולה. בעל מקצוע מדורי דורות וגם עשיר מבטן. בן לאחת המשפחות המיוחסות. אדם שיודע ערכו של כסף מבפנים. הוא לא עוסק בגלגול סתם. הוא פילוסוף בעל מבט למרחוק. לראותו בשעת פעולה, זה לגלות פתאום את המימד הנוסף שיש לכסף. מימד של הוד נצח – ממשלת על.

אני באה אליו, שוטחת שאלותי ומשאלותי. רק הוא – אני אומרת לו – יבין את החרדה שבאה ללב. זה לא אבדן כסף – אלא ההרגשה שמסדרים אותך ואתה יושב כמו גולם ואינך נוקף אצבע. שחורשים מזימות מאחורי גבך – נותנים לך לעבוד, משלמים את שכרך – ובדרך הביתה לוקחים בחזרה את מה שנתנו פלוס. זה כאילו שילמו לך בכסף מזויף. ובעיקר – קשה לעמוד מנגד ולהודות שאתה יודע הכל ואתה נשאר לא יוצלח. בחייך – תן עצה. 

כאשר המדינה עומדת על פי תהום, ויש ילדים בגיל צבא, לא נעים לרוץ ולחפש דרכים להציל את הכסף, האם הוא מבין.

מבין.

אז מה עושים? סליחה – האם הבנק שלך במקרה לא עומד לפשוט את הרגל, אולי כדאי לחלק את ההפקדה לשני חשבונות בשני בנקים. ליתר ביטחון. בימינו כשאדם אינו דואג לחסכונות שלו הוא גורם נזק להון הלאומי הרי כולנו ערבים זה לזה. מה חשוב כספי או כספך. כל עוד הוא כסף יהודי צריך לשמור על כל פרוטה. לשמור על הכסף ועל ערכו. נכון?

נכון.

אז מה עשית אתה בכספך. איך הבטחת את ערכו?

יד על הלב?

יד על הלב.

אני מייעץ לך לא לעשות מה שאני עשיתי.

בליינד. אעשה מה שאתה עשית.

מה עשית?

כלום.

מה זאת אומרת כלום. 

את מי אלך לסדר, את מי. את ממשלת ישראל? לא כדאי לי. מסוכן מדי. היא אחר ככלות הכל מגינה עלי. אני סומך עליה.

*

אתה יודע מה. אני באמת אוציא את הכסף שלי. אני חושבת שבאמת נפלת על הראש. על מי אתה סומך, אמרת. על הממשלה – על הפקידות ומנהלים שהיא ממנה, על מבריחי הכסף הללו, על המסבכים אותי בענייני הברחה וערבות למי שאני אפילו לא מכירה. אני הקטנה צריכה להיות ערבה לביזנסים של טיבור זה או אחר. הלא השערוריה הזו צועקת עד השמים. הלא לא נשמע כדבר הזה בעולם. מקימים חברה משוחררת ממס שתבנה את הארץ, והפקיד הישראלי מטעם המדינה מחליט שהחברה הוקמה כדי לקנות את הארץ, וכשאין איזו מציאה – מפקיד את הכסף בחו"ל, וכשהכסף הזה הולך לאיבוד, אז אני צריכה לשלם אותו. שערוריה כזו עוד לא נשמעה בעולם...

בעולם... נד הבנקאי בראשו. שערוריות כאלה וגרועות מהן מתרחשות עכשיו בעולם. אבל שם לא צועקים, לא מנתחים הכל בראש חוצות. מה את חושבת, אחר ככלות הכל, האנשים היושבים אצלנו, בחברות פרטיות, ציבוריות, ממשלתיות – ההסתדרות, כור, צים, החברה לישראל – כולם אדיוטים שהפקידו אצל טיבור בגלל העיניים היפות שלו. אני לא יודע הרבה, אבל אני יודע מספיק כדי שלא אוכל לישון בלילות. לא על אבדן מאה מיליון – מה הם מאה מיליון בחשבון סופי. אני אומר שעכשיו עלולה להתרחש שואה שכמותה לא ידענו. שיש לעשות הכל כדי להציל כל בנק יהודי. כי פה לא מדובר באנשים אלה או אלה – פה מדובר בהון היהודי, בחיסול הבנקאות היהודית באירופה. 

ישנה הרגשה, ולא רק הרגשה, שהמלחמה עברה לעורף הפיננסי – בלעדיו אובד לנו העתיד. המימון לעתיד.

אני יושב פה ורואה את הלקוחות שלי רצים כמו עכברים. לאן יקירי. לאן תרוצו עם הצרור שלכם. ואם תצילו אוו, והמדינה הזו תחרב – מה תעשו עם נפשכם, לאן תקחו את ביתכם, את העבר ואת העתיד. והלא לא רק כישלונות ראינו פה. אנחנו יושבים בבית מפואר בלב לבה של עיר עברית. ויש תרבות, ויש השכלה, ויש תעשיה ויש חקלאות, יש פועל עברי, ושיר, וערב שבת עם נרות וחלה, וצבא וחירות. עצמאות עולה ביוקר. גם באי-יושר וגם בכישלונות. אז מה? תגשי לחלון – תראי איזה עולם יפה בנינו הביטי בעיניים גלויות...

*

אספר לך סיפור קטן. זה היה בשנת 48. בגדד. גמרתי את לימודי, זה עתה עמדתי בבחינות הבגרות. אני בחור בן שמונה-עשרה. גבר שיוצא לעולם המבוגרים בפעם הראשונה. לבשתי את חליפתי הנאה והלכתי לקולנוע. בהפסקה ניגשתי למגדניה וקניתי עוגה. טובות היו העוגות אצל הארמני. אני זוכר ששילמתי לו עשרים גרוש. אחר כך חשבתי – שחג היום – אקנה לי עוד אחת הוצאתי עוד עשרים גרוש וביקשתי עוד עוגה.

אמר הארמני – ובשביל הראשונה לא שילמת.

אמרתי – שילמתי. 

יצא מעבר לדלפק – ניגש אלי קרוב, עד שהרגשתי את נשימתו. מילא פיו ליחה וירק עלי יריקה ערבית גסה "יהודי מלוכלך וגנב."

אני גבר צעיר שסיים את בגרותו. ואני איני משתהה להרביץ לאופה, לנגב את הרוק מעל פני – אני רץ. רץ ובוכה, ואיני עוצר לרגע פן יעוט עלי ההמון.

למחרת עזבתי את בגדד. ועד שלא דרכו רגלי על אדמת ישראל – הרגשתי על פני את הרוק הזה.

לא רוצים אי-בי-אם.

יצאתי מן הבנק עם חג בלב וחיוך של שלומיאל. ירדתי במדרגות הרחבות נהניתי מן השטיחים הרכים, בתקוה שאלו לא נקנו בחשבון השקעותי לטובת המדינה. אבל בכל זאת השטיחים האלה – בגללם משהו משמחת-הקרבן נפגם וגז.

"גז, צריך להזמין גז. טוב שנזכרתי."

חברת הגז שלי "פזגז" שתחיה – מראשוני החברות בארץ. ואני גאה בעובדה ובוותק שלי. איפה מזמינים גז?

למטה.

לא צריך היה לומר. שמעו זאת בכל הבניין. 

המון אנשים הגיעו לחברה להזמין גז בנוכחות עצמית – הטלפון חדל להיות מכשיר קומוניקציה. אבל הלך שם למטה משהו מדהים בהתחלה. כולם עמדו בורקי עיניים אדומי-פנים ולבנים כסיד – מחמת ויכוח עקרוני.

אני מבקש גז.

מה המספר שלך?

לא יודע.

לא תקבל גז.

מה זאת אומרת?

מה ששמעת.

ואי-אפשר למצוא לפי שם?

אין לפי השם.

ומה יש.

לפי מספר.

ובכל זאת.

יש גם לפי כתובת.

אז תמצא בבקשה.

לא אני – אתה.

אני עובד בחברה או אתה עובד בחברה?

יש לך עוד שאלות.

משאלות – רוצה גז.

את המספר בבבקשה.

בקיצור – מסתבר שהחברה הכניסה שיטת מיכון חדשה לשירות אספקת הגז לפי מספרים בלבד. מכאן לכאן הפך הוויכוח לריב כללי. ויש איבה סמיכה כמו עשן של רידינג. מזה הלקוחות ומזה הפקידים, כשיצאנו משם עוד עמדו האנשים, מצווחים זה על זה. "עוד מעט תגידו לנו גם מה ללבוש, ומה לאכול, ואיך לחנך את הילדים – אחרת לא נקבל את הגז.

"אצל אבלה"

השיעור בציונות של הבנקאי שלי לא גז – למרות האינטרמצו עם הגז. בחוץ עמדה הארץ בבנינה. ראיתי אותה פתאום אחרת. לכבוד המאורע הלכתי לסעוד את הלב.

ישבו שם, ליד הדלפק, אנשים דאוגים שיצאו מן הבנקים, שהיו בדרכם לבנק, שהיו בקומה העליונה, במס הכנסה, שהלכו למשרד הפנים לרשום שינוי מצב במשפחה. בבניין הזה שקם על הריסות הגימנסיה העברית הראשונה – בבניין של האחים מאיר (שפעם, מזמן מזמן גרו במגדיאל – כפי שמספר הסיפור – והיתה להם מכבסה שעסקה בין השאר בניקוי כימי, ואם תשאל אותם היום – יודיע לכם כל אחד מהם, שהיו נותנים את כל המגדל הזה – תמורת הימים ההם). יש מסעדה הקרויה "אצל אבלה".

את אבלה לא מצאנו. האישה שזיכתה את המסעדה בשם – היא סיפור מרתק. פעם הגתה כתבת "מעריב" הח"מ רעיון של הדפסת סודות מן המטבח והכתרת הטובה והכותרת מלכות המטבח היהודי. את הרעיון אימץ משרד התיירות. ומה רוצה הגורל – שאחת המלכות הראשונות של המטבח היהודי – היא ערבייה מנצרת בשם אבלה. כיוון שזכתה אבלה בכתר. פתח בעלה מסעדה בנצרת. וכל ישראל עלו לרגל למלכת המטבח הישראלי אחרי כן – זכתה במכרז למסעדה מזרחית במגדל שלום – אחר כן נהייתה הארץ קטנה עליה – והיא וכל משפחתה נסעו למיאמי ביץ' – עם המסעדה והכתר. וכאן נשאר רק השם.

 
לייבסיטי - בניית אתרים