יוסקה ותיק זוכה במכונית

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> יוסקה ותיק זוכה במכונית

 

23.7.65

יוסקה ותיק זוכה במכונית

דומה שאין זה קורה לעולם. ואם קורה – אף פעם לא לנו, לקרובינו או לידידינו, אלא תמיד לאנשים אחרים שאיש אינו מכיר אותם. אתה מסתכל בעיתון ותוהה: מניין מעלים את כל פרצופי העולים החדשים האלה, הזוכים תמיד בכל הגרלות מפעל הפיס, מגן דוד אדום, הוועד למען החייל ועוד כל מיני הוועדים והמפעלים העורכים הגרלות?

והנה, לא יאומן כי יסופר: לפני שלושה שבועות קרה הנס. ידיד שלנו, אחד ותיק עם שם וכתובת ותיק במס הכנסה, כלומר, אחד שקיים באמת גם לגבינו, התעורר בטרם בוקר אחד, נטל עיתון מגולגל מן המרפסת כהרגלו תמיד, החל לברור בין אסונות העולם הממויינים והערוכים למען הקורא, כשעיניו נצמדו אל טור הזכיות.

רק שר המזלות הטובים יידע למה עשה זאת. אלף פעמים כבר קנה כרטיס הגרלה ואף לא עלה בדעתו לבדוק אותו. גם הפעם לא זכר היכן הצפינו. לאחר חיפושים רבים מצאהו, שם אותו לפניו ובומס! המספר השלישי כמו קפץ מתוך העיתון והחל מרקד בינו לבין הכרטיס. פעם עומד על הכרטיס, פעם נדבק לעיתון, אפס, בשום פנים ואופן לא ניתן לראותו, בבת אחת, בשני המקומות. 

"לאט לך, יוסקה – אמר לעצמו – "העיניים שלך שוב אינן טובות כל כך."

*

במיטה הסמוכה נמה זוגתו. היא ישנה, פיה פעור, וקול נחרה דקה, עקבית מאוד, ליווה את נשימתה. לו רק ניתן להעירה כך שתמשיך לישון – אך תשמע במו אוזניה את קול הנחרה הדקה שלה. שלא תספר יותר שהיא ישנה כמלאך, שעה שהוא מרעיש עולמות כרכבת קיטור.

שרה – נגע בכתפה – שורלה!

מה קרה – נזעקה – ניריצ'קה ילדה?

הוא שם לפניה את העיתון. קראי! – ביקש.

השתגעת? עוד חושך והוא רוצה שאקרא עיתון – ונסתובבה לצד השני.

שורלה. נדמה לי. את מרגישה טוב? נדמה לי שזכינו במכונית.

הבוקר מצא את הזוג מקפץ במיטה משמחה. מפעם לפעם היתה שורלה מדביקה נשיקה קולנית על לחיו של בעלה – משהו שלא קרה להם כבר עשרים שנה, אם לא יותר.

אחר כך אמרה האישה שאולי זו טעות. עיתונים לא ניתן עוד לקנות ברחובות – צלצלו אפוא לכל הידידים והעירו אותם משנתם. בכל העיתונים ובכל השפות היה כתוב אותו הדבר. ואז לבשו בגדי שבת ורצו למשרד הוועד. היה סגור. עמדו והמתינו.

וכמובן – זה היה המספר שלהם.

אחר כך אמרה האישה: צריך להודיע לילדים. אבל הילדים כבר ידעו. העיר כולה ידעה. אבא – אמרה ניריצ'קה – עכשיו שזכינו במכונית, נכון שתתן לי את המכונית הישנה? כבר נמאס לי להיות תמיד קשורה כמו כלב הביתה ולצאת רק כשאורי רוצה והוא אף פעם לא רוצה, תמיד עייף מן העבודה.

שרה אמרה שוודאי. מובן שניריצ'קה תקבל את המכונית הישנה, אפילו היא טראנטה כזאת ואפילו מהווה סכנה. אבל כשניריצ'קה תלד, אז בשביל להוביל את שני המלאכים לגן ולבית ספר ואת התינוק לטיפת חלב ולנסוע לקנות בשוק, זה מספיק.

רוחמה, אשתו של רמי (זה בנם בן השלושים, בחור חשוב שרואים אותו אצל ההורים פעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה) הופיעה עם זר פרחים מוגזם. היא פעילה באיזה ועד נשים צעירות נגד רמת החיים ובעד איזה בית חולים צבאי. היא נגד בזבוז, נגד בתים מפוארים, נגד הכל. היא יכולה להרשות לעצמה, כי יש לה הכל, בלי עין הרע.

"איזה מזל" – אמרה וניגבה את שפתה העליונה המזיעה תמיד – "איזה מזל, אבא'לה. שמעת שרמי קיבל העלאה בדרגה. המכונית באה בדיוק בזמן. רמי ימכור את השניה שלו – יוסיף למחיר המכונית שזכינו בה ויקנה 404."

גם אתם זכיתם במכונית? – ספקה שרה ידיה ספק בשמחה, ספק בצער. אף שאהבה את בנה ורצתה לראות אצלו מכל טוב. היתה עינה צרה ברוחמה, כלתה, היבשה.

יוסקה נד בראשו. את לא מבינה – היא חושבת את שלנו.

לכם יש מכונית. מדוע אתם צריכים חדשה?

רומלה. זו מכונית ישנה, טראנטה כזו. לפני שבוע נסע אבא מירושלים ובדרך חזרה התהפך. היא רותחת, והצמיגים לא צמיגים, והיא כבר חוגגת את יום הולדתה העשרים וחמש. לבד מזה – הבטחנו אותה כבר לניריצ'קה.

מה? בלי לשאול אותנו. הכל בשביל ניריצ'קה. הכל בשביל הבת שלכם, הבן הוא זר!

הוא זר, הוא זר – רצתה שרה להטיח בפני כלתה.

רגע – עוד לא מתחלקים בירושה... פלט יוסקה.

רוחמה חטפה את תיקה וכשעיניה דומעות נסתלקה. לחשוד בה!...

מה אמרתי? נצטער יוסקה ותלה עיניו בזוגתו.

*

בערב הופיע שמעון בעל המכולת.

לגבירים יש מזל – נאנח. – שמעתי שמעתי. היה אצלי קצ'קס. הוא אומר שהמכונית שלכם שווה לפחות עשרים אלף.

אז מה! – נתכעס יוסקה – מה זה עניינו של החנווני? ואגב – היא לא שווה יותר מחמשה עשר אלף. ועכשיו בטח יהיה צריך לשלם מסים, איזה ששת אלפים, ובטח יופיעו כל מיני בעלי חוב ממשי, מוסרי – הילדים כועסים – בסך הכל די עצוב לי. מי יכול להיכנס עכשיו בהוצאות. מסים, חובות, כיסוי למכונית, בגדים קצת חדשים למכונית, וצריך לנסוע איתה לאיזה מקום לבלות – וגם זה כסף, וצריך לעשות מסיבה...

קולו של שמעון החנווני הוציא אותו מהזיות הצער. הוא צריך לדבר איתו בארבע עינים, כך שהאורחים לא ישמעו, קצ'קס ביקש להגיד לו, שהוא מוכן לשלם לו 20 אלף בעד המכונית ושייקרא שהוא, קצ'קס, זכה בה. (יש לו צרות עם מס הכנסה וזו הזדמנות להפוך כסף שחור ללבן).

השתגעת? הלא יש גם מסים.

איזה מסים, אין מסים. אתה זוכה בפעם הראשונה. אבל אנחנו כבר מומחים – יודעים הכל.

לרגע חשב – למה לא? יהיה שקט בבית, הילדים לא יריבו. אין צורך לנסוע להראות אותה – למה לא? ומשנהו – אף פעם לא זכה במשהו. זו הפעם הראשונה בימי חייו שהוא מקבל משהו מבלי ששפך נהרות זיעה תחילה. והתענוג של נסיעה במכונית שזכה בה. ובכלל.

אני לא עושה קונצים מלוכלכים כאלה.

אל תהיה ילד! בין כך וכך לא תיהנה ממנה. ואם תיהנה תריב עם הילדים. מוטב למכור לשיילוק הזה ודי.

למכור ודי. איך? הלא כולם כבר יודעים.

לא חשוב, אמר החנווני – לוועד הודעתם?

הודענו.

שמעון תפס את ראשו בשתי ידיו. כשלאנשים אין ראש. מה בער לכם להודיע, מה בער?!

*

עד שהגיע יום חלוקת המכונית איבד זוג הוותיקים שלנו קילוגרמים ממשקלם. שום דיאטה לא עשתה מה שעשתה המכוניות. דלת ביתם לא נסגרה. לכל מבקר עצה משלו ודעה משלו. ידיד אחד אומר – אסור לכם לקחת את המכונית הזאת. מיכרו אותה וקנו מכונה כמו שצריך.

והיכן לוקחים כסף?

כשזוכים במכונית, זו אינה שאלה.

אבל זה כסף נוסף?

הלוואי עלי.

התחילו אפוא להתרוצץ בין סוכנים ומוכרי מכוניות ומכיוון שהחליטו להחליף לא ידעו להחליט באיזו לבחור. תחילה דובר על הוספת אלף, אלפים לירות – עכשיו כבר דיברו על עשרת אלפים.

מופיע ידיד שני וטוען: חלילה, זהו גורל. אתם חייבים לנסוע אך ורק במכונית בה זכיתם. זה כביש, זו דרך. לא עושים קונצים עם הגרלות, וגורלות.

ואז התחילו להתווכח באיזה צבע יבחרו – כל הצבעים כבר ריקדו לנגד העיניים מרוב בחירות. וכל אותה העת היו הילדים ברוגז והפסד חמשת האלפים לא חדל להציק. וכי יכול יוסקה ותיק להרשות לעצמו לנסוע במכונית חדשה שערכה 20 אלף? לו השקיע את הכסף הזה בעסק – או אפילו הלווה אותו בריבית, יכול היה לנסוע כל יום במונית. משכורת שניה יכלה להיות לו.

בקיצור – כשחילקו את המכוניות והזוכים המאושרים צעדו אל הבימה ללחוץ ידים, לא היו אלה פרצופים מאושרים. ולא רק הזוג שלנו – כל הזוכים צעדו כמו למשפט.

קיבלו תעודת זכיה, לחצו ידי הפעילים, נרמזו לתרום לוועד ותרמו, וחזרו לשבת ולהמתין לרגע בו יזוזו עם המכונית. ואז ניתן האות. איש איש נכנס למכוניתו עם אשתו וילדיו – ומי שלא ידע לנהוג – עם ידיד נהג – ולקול מחיאות כפים של קהל מלא קנאה החליקו לרחוב. דרך דשא רענן.

ושם, ברחבה, עמדו פעילי הוועד – אלה שישבו קודם לכן ליד השולחן הגבוה, חילקו זכיות, לחצו ידיים, רמזו לתרום וחייכו בחיוך חגיגי של נגידים, המעניקים כשי מכוניות בעשרות אלפי לירות. הם עמדו – וביקשו טרמפ. ואחד אחד עברו על פניהם כל בעלי המכוניות-מקרוב-מאוד. ואיש מהם לא עצר לאסוף אותם...

 
לייבסיטי - בניית אתרים