ירד בטרם עלה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> ירד בטרם עלה

 

15.11.68

ירד בטרם עלה

תחילה צילצל. בשעה שבע בבוקר צילצל – וזה דבר נדיר מאוד בארצות הברית – התנצל מאוד על שהוא מעז להעיר אותי משנתי. אבל מוכרח היה. "נפשי לא מניחה לי ולא אדע מרגוע", אמר בעברית אשכנזית. אחר כך הופיע – אף כי אמרתי לו שאני חוזרת לניו-יורק וכי המטוס ימריא בעוד שלוש שעות ומזוודותי טרם ארוזות.

"אני גר קרוב לקליבלנד. רק שעה נסיעה. לפחות נשוחח חמש עשרה דקות, עשר דקות, חמש דקות – אנא מרת אליגון. הרי לא כל יום מזדמן לעירנו אדם מישראל."

היהודים האמריקנים הללו. איך תאמר להם לאו. באים הם לפניך ונפשם בכף ידם. גלויים, פתוחים, צמאים לדעת, מבקשים לעזור. מכים על חטא אי קיום מצוות עליה. רוצים לשמוע ממך דברי פיוס – הבנה.

עוד אחד מאלה – ידעתי.

נכנס גבוה, שערו מכסיף וידו רעדה עת לחץ את ידי.

"שמי דויד אלעזרי הכהן. אני יודע, אני יודע, המטוס עומד להמריא עוד מעט והדרך אל שדה התעופה רחוקה. רק רגע. באתי להסביר לך מדוע אני עדיין יושב בגלות. בשתי מילים אסביר. חשוב לי שתדעי. האשם לא בי".

מצא לו זמן... חשבתי. "יישב נא" – אמרתי. "התואיל להצטרף לארוחת הבוקר שלנו".

"אני נאשם שמאשים"

לשולחן עמי, בבית המלון, ישבו שניים ממארחי, אנשי הקהילה היהודית בקליבלנד, שהייתי אורחתם לסוף שבוע – ואלף ואחת בעיות ותכניות ודרישות שלום ברשימה ארוכה לפניהם. שילחו באורחי הלא-קרוא מבט אלכסוני, כאל מי שגוזל מזמנם. ואני, הקטנה, שלפתע פתאום ירדה עלי אחריות גדולה של נציגת העם היושב בציון – בלי שום סמכות לכך – התפללתי בלבי שאדע לשאת את העומס הזה ולא אבייש.

"מיסטר לזרוס" – אמרו לו –  "האורחת שלנו עסוקה מאוד. אולי תדחה את הפגישה לזמן אחר. אולי תיגש אליה לניו-יורק".

הוא קם. סומק עמוק כיסה את פניו. הקפה שבינתיים הוגש, רעד על השולחן.

"מר לזרוס – יישב נא. אין לי אמנם פנאי, אבל ניצור אותו בשבילך. אנא". ואז, בין קריאה טלפונית אחת לרעותה, בין נגיסה לנגיסה, בין דרישת שלום לשיחה עם מנהל כל-בו גדול שמבקש רשימת יצרנים בישראל כדי שיוכל לפתוח מחלקה מיוחדת לממכר מוצרי ישראל – בפינת ארוחת-הבוקר של מוטל אמריקני מלא סוכנים נוסעים – נגולה לפני טרגדיה, ממש טרגדיה של יהודי אמריקני טרוף אהבת ישראל, שנעשה ליורד בטרם זכה להיות לעולה.

"את מבינה" – זעק בלא קול – "אני עברתי על גופי ועל נפשי את יסורי מצפונו של יורד בטרם הייתי לעולה. אני מרגיש כעריק. כי מקומי שם – אצלכם, כלומר – אצלנו – ואני יושב בגלות. אני – בן לדור ראשון של גאולה איני בין הגואלים, איני בין הנגאלים. אני נאשם שמאשים. ואיני יודע את מי אני למעשה מאשים. ונפשי נטרפת עלי".

מאוחר, מאוחר...

אני מבקשת שתאמינו לי. אין אלה המילים שלי שנכתבו לתפארת המליצה. אלה דבריו של יהודי אמריקני, המצליח בעסקיו, בעל בעמיו ואב למשפחה יפה ומצליחה, שניסה בכל מאודו לעלות לישראל ולא הצליח לעשות כן. כי מאוחר עתה.

"מה זאת אומרת מאוחר" – אמרתי לו – "מר לזרוס, מי מפריע לך לעלות. אנחנו זקוקים לך ולשכמותך. בלי עליה לא יהיה לנו קיום! איני מבינה מפני מה אתה אומר שמאוחר אתה".

"מאוחר – מאוחר"...

בשנת 64 קם מר לזרוס והחליט לעלות לישראל ביחד עם משפחתו. אשתו רות (פסיכיאטרית), בתו יהודית-חנה (22), בנו יונתן-לוי (20), ואביגיל-יונה (14). שמות עבריים יפים, מה?!... כולם ילידי ארצות-הברית כאבי ואם המשפחה, כולם לא רק בעלי שמות עבריים אלא גם בעלי תרבות עברית עמוקה וחיים יהודיים בעלי מסורת, אף כי אינם דתיים במיוחד, וכולם אוהבי ציון. תחילה נסע האב, היה זה בשנת 64 "לרגל את הארץ" ולמצוא עבודה כדי שלא יהיה חלילה למעמסה. כדי שייקלט יפה ויהיה לדוגמה לאחרים, שיבואו אחריו. נסע לא כמהגר אלא כאוהב. מוכן להתחיל בחיים חדשים, מועילים, שיביאו ברכה לישראל ולעמה. דאג לדווח למשפחתו מן הקורות אתו יום יום, והמכתבים האלה נצטרפו לספר של שיר הלל למדינה, לאנשיה, לדרכיה, לדרך החיים שלה.

מכתבים, מכתבים – ותשובות אין

בקליבלנד מר לזרוס הוא בעל משרד גדול לביטוח – אך במדינת ישראל רצה לעסוק במשהו פרודוקטיבי יותר. משהו שצריך לעסוק בו אדם שבונה ארץ נתונה במלחמה מתמדת, ומכיוון שבשנות מלחמת העולם השניה עבד בתעשיית אווירונים, ביקש לעבוד באותו שטח כאן. התרוצץ שבועות עד שהשיג ריאיון ב"בדק". איזה בחור צעיר ראיין אותו, אמר לו שבוודאי הידע שלו מיושן. לאחר תחנונים זכה להיכנס למחלקה העוסקת בייצור חלקים – וביקש שינסו אותו. הבטיחו לו להתקשר עמו – ואף פעם לא עשו כן. הוא התחיל לנסוע יום יום ללוד – ותמיד מצא את מישהו אחר – לבסוף – הגיעה העת שמוכרח היה לחזור לארה"ב – ויום הנסיון שהובטח לו רחוק באופק. בעוד חודש – בעוד חודשיים... יכתבו לו. ולא כתבו. התחיל להריץ מכתבים. התחיל להתדפק על דלתות הסוכנות בניו-יורק, ניסה להתקבל לריאיון אצל אנשים המייצגים את התעשיה האווירית הישראלית בארה"ב. קיצורו של דבר – מכתבים, מכתבים, מכתבים – ותשובות אין. לבסוף נתקבלה תשובה שיעצה לו "קודם כל לעלות ואחר כך נראה".

בינתיים אדם צריך להתקיים. "חזרתי ופתחתי את משרדי – קניתי בית אחר תחת זה שמכרתי, והנה אני עומד כאן, יהודי אמריקני, עם אישה בעלת תואר מאסטר בעבודה סוציאלית פסיכיאטרית (מומחיות הדרושה מאוד בישראל), עם בת, מאסטר לשפה האנגלית, שיכולה ללמד בבתי ספר תיכוניים, בן צעיר וחסון – חייל בן 19, וילדה בת ארבע עשרה – כולם עדיין יחידה אחת. משפחה אחת שהחלטתו של אבא יפה לגביהם – מתדפק על דלתות נעולות של ארצו המבקשת עליה – ומתיחסת אל אחד הרוצה לעלות בכל מאודו כאל נודניק. ממש כך. ראיתי זאת כתוב שחור על גבי לבן באחד המכתבים לסוכנות... בינתיים עברו ארבע שנים והחיים אינם עומדים במקומם. בת אחת התחתנה והיא קשורה בבעל שאינו רוצה ואולי גם אינו יכול לעלות לישראל – הבן שלי במקום להגן על גבולות ארץ ישראל שלנו – נמצא אי-שם בווייטנאם – הבת הקטנה גדלה לנערה – והיא מעונינת בלימודים ובחיים באמריקה. ומה אעשה עכשיו. רציתי להביא אתי את העתיד. את משפחתי. מה אני בלעדיה. אני איני רוצה לבוא לישראל כדי לסיים בה חיים. אני רוצה לבנות שם את המשך חיי בילדי, והם כבר אינם סרים להחלטתי. המשפחה האחת היתה למשפחות אחדות. אינטרסים שונים. את מבינה...

"וכך כנראה כבר ישאר. אני לא אזכה להגשים את חלומי. לא אזכה להיות בין הבונים ובגלל מה? בשל כך ששלחו אותי מפה לשם. בשל כך שלא ענו על מכתבים שלי, בשל כך שקראו לי נודניק, בשל כך שלא רציתי לעלות לישראל ולהיות בה סוחר. בשל כך שרציתי לשרת את עמי במיטב יכולתי, בכל הענווה, ואיזה בחורונים ישראלים שכחו שאני רואה בהם את נציגי האומה. אתם חיים שם כל הזמן, את כל חייכם, וקשה לכם בוודאי לחיות כל השנים הללו במתח הידיעה שאלה חיים גורליים, שאלה חיים אלוהיים, שאתם שליחי נצח ישראל. אבל אני – אני הייתי צריך להבין זאת ואולי לעלות בלי שום הסדר מוקדם. ולא היה לי העוז...

"וכשאתם פוגשים בטיפוס כמוני – אתם בוודאי תוהים, מלגלגים עליו קצת. אומרים – משוגע. אבל מי יעלה, באמת יעלה – אם אהבת ישראל אינה בוערת בלבו ושורפת אותו בטירוף. הלא בלי אהבת ישראל מטרפת, החיים בישראל מציעים הרבה פחות מאשר החיים בארצות הברית. אבל מה יכולים לתת חיים בארצות הברית ליהודי טרוף אהבת מולדת?"

 
לייבסיטי - בניית אתרים