יש לו בן חשוב

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1962 >> יש לו בן חשוב

 

31.8.62

יש לו בן חשוב

יש לו בן חשוב מאוד, זאת ידעה כל השכונה, כולם, לבד מהדייר שבקומה השלישית. צרות צרורות עשה זה לבעל הבית המסכן, כאילו היה סתם זקן שאין מי שיגן עליו, ולא בעל בעמיו.

"אתם יודעים איך זה. חוק הגנת הדייר הפקיר רבים מבעלי הבתים הישנים ללא הגנה כלשהי ברחוב ההפקרות" – כך היה נוהג לספר אביו של הבן החשוב – (שנקרא לו להלן לשם הקיצור "הזקן") לכל מי שנכון היה לשמוע. אבל מי מוכן לשמוע צרותיו של זקן?!

וכי מה היה עושה לו הדייר מן הקומה השלישית?

פרטים אינם חשובים. חשובה האווירה שמסביב. תארו לעצמכם זקן אמיד מאוד (אדם שיש לו בית גדול בלב תל אביב הוא אמיד – נכון?) החי על הכנסה של כמעט פועל דחק.

וזאת כיצד?

וכי מי זה מוכן לזוז מדירה של 3-4 חדרים, כשהוא משלם בעבורה שתים-עשרה-עשרים ל"י! בחודש? רק משוגע. ומשוגעים לא נמצאו בבניין הזה לרוע מזלו של בעל הבית. כל הדיירים – סוחרים מבריקים והללו מיושבים מאוד בדעתם.

וכך גרים להם אנשים עשרים, עשרים וחמש שנים, באותו בניין. הבניינים מזדקנים, רחובות שלמים דומים לבתי זקנים. לא תראה בהם פרצופו של אדם צעיר ולא של ילד. לשם לא הגיעו כל פלאי הבניה בתריסים ובחורים – ולולא שניים שלושה מגרשים ריקים ובניינים קטנים שנבנו עליהם מיבנים חדשים – אפשר היה להראות רחובות שלמים לתיירים, כאתר היסטורי בקנה מידה ישראלי.

אבל בכל זאת, במה ירד לחיים הדייר מן הקומה השלישית? 

בחוצפה האיומה שלו. ברעש בלתי פוסק. במכוניות הדורות משלו. בנשפי-חשק קולניים. בנסיעות תכופות לחו"ל. לכל היה לדייר הזה מספיק כסף, לכל. רק לא לתשלום חלקו בניקוי חדר-המדרגות. רק לא לתיקון עמוד הגדר שהרס באחת ממכוניותיו המפוארות, ועוד שטויות לכאורה כאלה, שהיו מרתיחות את לבו של הזקן וגורמות לו חולשה של עלפון כל אימת שהיה נפגש עם דיירו בחדר המדרגות. זה היה עובר על פניו מבלי לברכו לשלום. ובעיניו חיוך מבטל שאמר: "זוז כבר, זקן, מן המדרגות שלי..."

לא נעים. מאוד לא נעים. וביחוד כשהאדם זקן ורואה הכל מבעד למשקפיים מגדילים.

"למה אינך פונה לבנך העורך דין ודי?"

"חשבתי על כך. אבל הוא כל כך טרוד"

"כשיבוא לבקרך ספר לו. ודי"

כשיבוא לבקרו – וכי מתי הוא בא לבקרו. וכשהוא בא, הוא יושב על סיכות. מחייך חיוך בזק, "נו אבא מה שלומך?" טופח טפיחת-ידידות וחיבת-בזק, אינו שומע את תשובות האב ועיניו מביטות לא מביטות דרכו אל החוץ. האב לוחץ את ידי בנו מבעד למסך סמוי של טרדות וזרות. הוא כבר מזמן שכח איך אומרים ליוצא חלציו זה "בן". רק כשמספרים עליו לזרים אפשר לומר "בני משה, אתם יודעים, הד"ר משה קורינסקי..."

אך משהגיעו מים עד נפש, וזאת קרה בנשפיה האחרונה בה איחסן הדייר משקאות באמבט מלא מים, שעבר על גדותיו והרטיב את התקרה בדירת הזקן – ולתביעותיו של האחרון סובב הדייר על מצחו באצבע כמסמל "טרה לה לה לה" – הודיע לו הזקן ש"עד כאן. נגמר! מחר הוא הולך לבנו משה, הד"ר משה קורינסקי, גדול עורכי הדין, וממחר תדבר איתו."

הזקן לבש את חליפתו היפה וצעד אל מגינו. הסתכל בבבואתו שהשתקפה מחלונות הראווה, בעברו על פניהם ומצא שהוא אב שאין להתבייש בו. שערו היה גזוז כהלכה ואף את התגלחת עשה אצל הספר – לכבוד המאורע. חולצתו הבהיקה ישר מן המכבסה. רק הנעליים לא נשאו חן בעיניו. ובכן, הלקנות זוג נעליים חדשות או לגשת ליצחק מצחצח הנעליים. להתיישב גבוה על כסא עתיק ולעשות צחצוח דה-לוקס?

"אבא – מה אתה עושה פה?" חייך הבן את מיטב חיוכו כשיצא לרגע מלשכתו וראה את אביו ממתין עם עוד לקוחות רבים. 

"למה לא הודעת לי מיד כשבאת?! רק רגע. רק עוד רגע ותיכנס."

מפעם לפעם היה יוצא ללוות את הלקוח האחרון, ניגש לאב, טופח על שכמו כמכריז "תכירו בבקשה את אבי" ואומר "רק עוד רגע."

"כמה שהילד הזה שלו מסכן. כמה קשה הוא עובד", הצטער לבו. "וכמה חשוב הוא" – רחב לבו למשמע צלצולי הטלפון התכופים, למראה תור הלקוחות שלא ידע סוף, לטרטור מכונות הכתיבה הנחפזות לכתוב ואצבעות הפקידות היפות המרקדות עליהן ולוחשות בחצי קול. ולחשוב שהאיש הזה הוא בנו. בנו הקטן שהיה עושה לו צרות כאלה ושמחות כאלה ושלא הניח לישון בלילות ושהיה דורש רק על הידיים של אבא...

סוף-סוף מצא הזקן את עצמו בחדרו של הבן. הוא ליטף באגודלו את השולחן הבוהק ואת משענות הכורסה הנוחה.

"סיגריה?" שאל הבן וחייך.

"לא תודה."

"ובכן?"

"אולי אתה עסוק?"

"אתה יודע שאתה בא הנה בפעם הראשונה, למעשה."

"אני, אני לא רציתי להפריע."

"אוי אבא אבא."

"אוי בן, בן, יש לי צרות ואני רוצה שתראה לו. אני רוצה שתגן עלי!" רצה לפתוח את סגור לבו ואפילו לבכות, אלא שכאן צלצל הטלפון.

הבן שוחח לתוך השפופרת וחייך אל האב ונתן הוראות דחופות לפקידה שנקראה לחדר. 

וכך חזר ונשנה המעשה פעם, פעמיים ושלוש. מדי פעם היה האב הזקן מתחיל להכין עצמו לפתיחה. מדי פעם היה משנה אותה קמעה בלבו. היה מספיק להפליט מילה או שתיים ואז היה מצלצל הטלפון והפקידה הופיעה בעקבותיו. 

מה לעשות? הילד המסכן שלו כל כך טרוד.

לבסוף, איכשהו בכל זאת הצליח לספר את הסיפור. אבל זה היה סיפור אחר כל כך. תלוש, עלוב, לא חשוב; על תקרה שנרטבה, על עמוד שנהרס. האב סיפר והבן רשם משהו בשולי גליון נייר. חיוך בזק הופיע על פניו ושוב חזרו הפנים שהיו פעם פני בנו, למתיחותם הרגילה.

"ראה אבא. אני עשיתי כאן חשבון קטן, אתה יכול לדרוש מן הדייר שישתתף בניקיון, שיתקן את פח הזבל ואת העמוד ואפילו את התקרה שנרטבה והחשבון יסתכם במאה, מאה חמישים לירות. אני אצטרך לטפל בענין זה ויהיה עלי לבזבז שעות יקרות ורבות. המאה וחמישים לירות שלך יעלו לי חמש מאות. קח מאתיים לירות ושכח את העניין. 

ושהדייר הזה ילך לעזאזל ודי."

 
לייבסיטי - בניית אתרים