כאיש גבורתו

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> כאיש גבורתו

 

74

כאיש גבורתו

החזית – ולא ידע, שהוא בקו הראשון, אלא לאחר שחזר. כתב-צבאי מתחזה, למעשה – כי תפקידו כבר פג, ועתה הוא ממונה מטעם עצמו.

נסע בארץ-גושן, לקו הראשון מול איסמאעליה. היטלטל במכוית זעירה על הדיונות המובילות לעדביח, לסואץ, לעתקה; וסיפר על הלילה ברמת-מגשימים, על התוהו ובוהו ששרר ברמה, ועל משמעת עצמית של חיילים ומפקדים מטעם-עצמם, הסרים לפיקוד עליון של קידוש-השם, של אלוהי צבאות ישראל.

בימים ההם, בין הסוללות והחפירות, המעוזים והקיפודים, בבונק של המפקד החפור עמוק בתוך האדמה, או בקרון של אלוף קלמן מגן, בחדרו של רס"ר חיל-הים, שעה ששרו עד אור הבוקר, ושתו בירה וגם מעט קוניאק, ובחשכת האוהל מחותלים בשקי שינה ילדי אחיו, בעמדה ליד התעלה מול הארמיה השלישית – זה נשמע בסדר. הרגשנו כך כולנו. אבל יהודה היה יודע כאםד חופשי, לא-מסורתי. אחד שהולך לבתי כנסת לראות היסטוריה, לראות ארכיטקטורה, למצוא קשר והוכחה לרציפות הישוב בארץ ישרלא. מספרו מתברר שיהודה נהג להתפלל. היה הולך לכל בתי הכנסת הללו ומתפלל שם בימי חג ומועד ובימים נוראים. "הלכתי בחופזה, כמעט בריצה, אל ביתי, ותוך כדי הליכה פשטתי מעלי את הטלית לקפלה. עליתי בריצה במדרגות. אבל בביתי לא היה לי מה לעשות..."

להיות לבד במלחמה נוראה זו. לרוץ לבית, שאין חי בו אדם זולתך. ורק הספרים שלך, והתמונות, רוחה של רעיה אהובה המביטה מפורטרטים על הקירות, על השידות, על שולחן הכתיבה.

בחופזה, כמעט בריצה הלך אל ביתו ותוך הליכה פשט טליתו לקפלה. עלה בריצה במדרגות, ובבית לא היה לו מה לעשות: "מה עלי לעשות, כדי להימצא זכאי לשתף גם אני את גורלי בגורלו של העם הזה, המופלא בעיני, היוצא עכשיו הלילחם על קיומו... ובלבד שלא אשאר מחוץ לגורל, מחוץ לסבל..."

קלמן אמר: לכו לאנשים בקו הראשון – כאילו מפקדתו, לרגלי הר עתקה, שרויה בלבה של תל אביב. "לכו לפדאלה. למשל. תראו, איך אפשר לעשות את הבלתי אפשרי". וסיפר על תושיה ועל מיבצעים צבאיים שעוד יסופר וייכתב עליהם, ומצביאים יחקרו אותם ויישארו כמופת בתולדות המלחמות והגבורה. קלמן ישב – דמות גדולה – בקרון הקטן והצנוע שלו, כיבד בוואפלים ובמשקה קל – בקרון שלאחר ימים אחדים פסק לבו מלפעום. ישב איתן ונוסך ביטחון, חיוניות, כוח. סיפר על חברים שהלכו, על אלברט ז"ל, דיבר על מוות שהיה בן בית בסביבות אלה באותו קול של ערבוב זה בזה, כי הרי למסובים כאן הובטחו חיי-נצח. כאב את כאב מותם של חיילים וחברים-מפקדים, באותו רגש של אחריות, שיהודה האזרחי כה היטיב לתארו בספרו האחרון.

יהודה שמר עמו פנקס קטן, ורשם בו באותיות עגולות, יפהפיות, קטנות אך ברורות. נזדמנה טיסה בהליקופטר לראש ההר, שעליו ישבו קומץ-חיילים, קשור בצבא ב"אלחוט" ובמסוק מפטרל... טיסה לאדם אחד בלבד – אמרו, וראיתי את יהודה שפשו יוצאת לעלות אל החיילים – אמרתי לו: המקום שלך. משהיה המקום לרשותו, היסס: לעלות אל ראש ההר, או להיכנס לקרון של המפקד המהולל. עלה לראש-ההר להיות עם החיילים. אחרי כן חקר וביקש לדעת, מה סיפר המפקד.

הקורא בספרו של יהודה האזרחי יחיה מחדש את המלחמה, את מוראותיה - אך יטעם שוב את דבש יופיה וכוחה של ארץ-ישראל והישראלי כשהוא "יוצא מן האש" לחיות מחדש את עלבונה ואת אימתה, ובעלבונה זה ובאימתה נמסכה ללא הכיל אהבתו לאחיו שמתו איתו, ולאחיו החיים והוא שייך להם. שכל חייו מתמקדים ברגע זה – לא בו עצמו, אלא בעם הזה ובשייכותו אליו. אפילו הרגשת טוהר, משום שמחשבותיו לא יסבו, ברגע זה של יציאה למלחמה, על חוסר האנושיות והמשטמה של האויב, שקם להאביד ולכלות, אלא על "האחווה המלכדת אותנו, שאנו זקוקים לה והיא ממצה מעצמה את מיטבנו: זו אהבת איש את רעהו אצל עם חי, הממשיך לחיות וידע להוסיף ולחיות עם המלחמה..."

אז קמנו ודהרנו אל פדאלה.

ושוב נשנה החזיון. חיילים ומפקדים סוגרים על יהודה במעגל. מין קשר עין וקשר לב, מין כבוד הדדי רוחשים גברים אלה לאיש האותיות היפות ומלחמות-ירושלים, והוא להם. הם מספרים – ואינני יודעת מה. אני רק יודעת איך. והוא: רושם בפנקסו הקטן, באותיות זעירות ויפהפיות שוות כפנינים זעירות, תאומות.

סיור בעמדות הקדמיות. דהירה בקומנדקארים ובג'יפים. כשישב ליד הנהג, חבוש קסדה, נראה כגנרל בדימוס שיצא לסיור. ירד מן הג'יפ – נראה כאחד החיילים מן השורה.

לאחר זמן עמדנו במדבר ובישלנו... והחיילים מסביב נהנים מבישולים ספרותיים, וסיפורים מבושלים ומתוקנים היטב לבדר את החייל המצוי במדבר, לשובב נפשו בלצון, בבדיחה טובה, ומעל לכל – בהרבה חיבה ואכפתיות, לא מלמעלה, אלא שווה עם שווים. כאחד המוכן להיות הדום לרגליהם...

*

רק לא אלבומים, רק לא ספרי תהילה – כך היה מוסכם בלי אומר, בין הסופרים. אף היה ניסיון רציני למנוע את "מצעד-הפזמונים", לא להפוך את המלחמה הנוראה הזו לאופרטה מזמרת... שרו, כי החיילים שלנו מוכרחים לשיר. יש להם זמר בלב והם תובעים שירים. אבל לא חיברו שירי-בראבורה. זו היתה מלחמה עצובה, קדושה באסון-הפתעתה, כישלון. שתוצאתו הסופית של הניצחון לא הקהתה את מרירותו, ואת חובו אולי נפרע עד עולם. תחושה זו היתה לוודאות פטאלית למן היום הראשון. בידיעה מראש. בעתיד שהיה לעבר, בטרם היה להווה. כמו נבואה שחורה, שיודעים שתתקיים.

באוירה זו של לא-כתיבת-ספרים סיפר יהודה שהוא מכין עצמו לכתוב ספר. לא רב-מכר – וכי הוא כותב רבי-מכר?... יש הרבה יופי שעלה לשמים בעשן, הרבה חיים שלא צריכים היו לחדול. אם יעמוד לו כושרו, יצרור אותם בצרור-החיים. יש גם שאלות מטרידות. אולי ימצא את פתרונן לעצמו – איזה רמזור לזולתו שיורה את השביל המוליך את ההבנה, אל ההשלמה, אל צידוק הדין בין אדם לעמו, בין אדם לבוראו.

לא כמצטדק ומתנצל היה מספר על הספר. בפעם הראשונה שמעתי בקולו של יהודה האזרחי, הסופר הצנוע והמתלבט, את הביטחון ששומעים בקולו של אדם, שקיבל פקודה לבצע משימה נכבדה. הוא כמו ציית לפקודה – בכובד-ראש, בהערכת הנושא, ברגש גאווה שעליו הוטלה הפקודה – אבל גם בעצב.

הוא סיפר על החומר שאסף לספר ובספר, על מפקדים שהם אגדה, ועל ישובים ברמת-הגולן – שהם ומעשיהם אפופיאה. בלילה של כוננות, אצל דני מט; המפקד הראשון לצליחה והאחרון לנסיגה נקרה לפנינו בדרכי עפר ממוקשות, ו"כלא" אותנו במחנהו אשר בין עצי המנגו. החיילים והקצינים, רבים מהם מבני ירושלים הכירו את יהודה ואספו אותו אליהם כאסוף שלל רב. הוא ישב בחדר המפקדה על הרצפה, בין חבריו הצעירים, וביניהם גיבור ישראל, שעל גבורותיו ידעו אז רק ביחידתו, הלא הוא אסף קדמוני, והשניים שוחחו ביניהם בלחש. זוכרת אני, איזה חוט של כבוד הדדי היה משוך ביניהם, איזו דריכות של כאב משותף. הם נדברו להיפגש שוב, בירושלים. יש דברים לדבר עליהם.

אחרי כן הוזמנו לטרקלינו של המפקד – כפי שקורא לו יהודה בספרו. וגם שם ישב יהודה ורשם בפנקסו הקטן. וקצין-הקשר המלווה אותנו מצייץ פעם בפעם, מזהיר שאסור, שמותר רק... וכו'. ודני – מרגיע רוחו ומבטיח, שכאן לא ייאמר מה שלא צריך, ולא ייכתב מה שלא צריך. אחרי ככלות הכל הוא מקווה שאפשר לתת בו, במפקד, אמון בשיקול דעת, והוא בוטח באורחיו, שהם גם ידידיו. ואי-אפשר לנוע עכשיו בארץ גושן – בפקודה. יושב דני על כעין כיסא מלכות, צופה הכניסה לבונקר, מספר כיצד נודע לו שבנו נפצע, לא הרחק מכאן – ועדיין לא היה סיפק בידו לראותו... הקשר מזמר, לפי הפקודות מבינים, שקרב קטן מתחולל במרחק לא רב. תקרית גבול, היכולה להתלקח לאש-תופת, בעמדה הקדמית ששמה "בננה". הקצין הצעיר המלווה אותנו מצטמק והולך. אחיו הקטן נמצא שם – ב"בננה"...

*

אחרי ארבעה ימים בגושן חזרנו לתל אביב. יהודה צריך היה להגיע עוד באותו ערב לפגישה בירושלים ישבנו במכונית שלי, ולפתע לא היה לנו כוח לצאת ממנה. בחזרה לעיר ההומה, מחוץ למדבר הנושם באהלי יעקב, על השלומיאליות ועל המחדלים של בני ישראל המאוחדים במשימה אחת, בדאגה אחת, באחווה חובקת בלבבות העושה אותך שייך – הרגשנו עצמנו קטנים, בודדים עד כאב. ישבנו שנינו ובכינו בקול.

כשאני כותבת עכשיו על ידידי יהודה, על "כאיש גבורתו", אני חוזרת אל אותו לילה. הספר מחזיר אותי אל אותם הימים, אל הידיד שכתב את נפשו, את הווידוי שלו ושל עמו, על צחוק ודמע, על פאר וכישלון – חשיפה ללא פשרות המגלה, למרות כל מה שייאמר, את המטמונים הצפונים בנו, את הכוחות הצפונים בעמנו. אולי אחרי חשיפה כזו אי-אפשר עוד להלך בין אנשים. לכן אולי איננו עוד עמנו.

חזרנו לקונכיות החיים שלנו משופעי-העיסוקים למען עצמנו, משפחותינו, למען יומנו. יהודה נשאר כאדם "שאיבד כליל את יחידותו ואת יחודו, ואין לו מאומה בחייו אלא הרצון לדעת מהי חובתו, והרצון למלא את חובתו. כאילו לא אני קיים עכשיו, אלא אחריותי בלבד..."

*

נשאר עוד קומץ חשוף כיהודה, שלא הצליח להצטמק לתוך הקונכיות, והוא תוה ותועה. יהודה לא פתח את דלת הפרוזדור בחזרה לחדריו. הלך עם הספר שלו עד סוף הפרוזדור...

עד הסף.

 
לייבסיטי - בניית אתרים