כבוד הנשיא מוריי שווארץ

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> כבוד הנשיא מוריי שווארץ

 

29.10.76

כבוד הנשיא מוריי שווארץ

עלה למטוס "איר פראנס" באתונה. זה לא כבר עשה עם אנשיו שבועיים במונאקו, בתוכנית שהפיקו על גרייס קלי והנסיך רנייה, וכמובן שעשו שם חיים משוגעים כפי שניתן לעשות בנסיכות הצעצועית, הקטנטונת שהיא כמו מחנה עקורים עשירים, שמרבית היום אנשיה אינם עושים מאומה פרט לחיפוש הנאה. רולטה, מרוצים, אופרה, פרחים, ציורים, נוף, הפלגה גבול איטליה צרפת, גן עדן בלי מס.

סיימו עבודתם והחבורה נתפזרה באירופה לעשות חופשה קטנה פרטית, והיתה אמורה להיאסף בחזרה בפריז ומשם ביחד לארצות הברית של אמריקה.

מוריי עלה על "טיסה 139", לאחר ימים אחדים של כיף הידרה, והוא עדיין כולו שם. באי. מצא מקום לתיקו, מצא מושבו, חגר חגורה, השעין ראשו לאחור ועצם עיניו. המטוס היה מלא. אנשים מכל הגזעים, מכל הלאומים. בלטה קבוצה  של אנשים שונים כלשהו, אירופים שחומים, עיניים בורקות, לשון מהירה, טמפרמנט ים-תיכוני. תמה אם זאת עברית או יידיש. ידע שאלה יהודים ארץ ישראלים וחזר אל הידרה.

ופתאום צעירה בלונדית פרועה ורימונים ביד, ואקדחים וצריחות וצווים ומילים על חטיפה, מלחמה, פלשתינאים, שחרור אנשים שאין לו עמהם מאומה מבתי כלא בהולנד, גרמניה, אנגליה, ישראל.

המשך הסיפור ידוע. במקום להגיע לפריז הגיע ידידנו לאנטבה וטעם את כל הגלולה שנועדה לסתם אנשים, כלומר, שוחרר לפני הישראלים, ועם הקבוצה השנייה שמנתה 100 איש הגיע לפריז. וכולנו ראינו את הפגישה ואת בכי המשוחררים ששמחתם לא היתה שלמה.

"זה היה נורא. זה היה הרגע הנורא ביותר בחיי. אפילו רגע גרוע מזה שחדלתי להתעלם מן הגברת הבלונדית עם הרימונים וחבריה עם האקדחים, שחדלתי להעמיד פנים ש"זה לא יכול לקרות לי" וידעתי שזה קרה. שמטוסנו נחטף, שאני בן-ערובה ועלול יפה מאוד לשלם בנפשי וגופי האמריקני."

חמשת הימים יחד עם הישראלים עשו אותו שותף לגורל הישראלי. ההפרדה של הישראלים משאר החטופים עשו אותו שותף לגורל היהודי. שחרורו לפני האחרים – נתן לו את רגש האשם העמוק המקנן בלב כל ניצול, ובייחוד בלבות היהודים "שלא היו שם". מיבצע צה"ל העניק לו את הגאווה של "אתה בחרתנו" במלוא ההכרה.

במקום סרט על אנטבה – שלוש תכניות על ישראל

מוריי שווארץ שב אם כן לישראל, והרינו יושבים בסלון הישן של מלון "השרון", המלון מלא יהודים טובים מן "המגבית" והאוויר מלא קולם, ולעתים די קרובות צריך לנהל את הראיון שלנו תוך צעקות נחמדות, התורמות יפה להמולה הכללית. אף כי אני יושבת עם נשיא אחת מתוכניות הטלוויזיה הפופולריות ביותר בארצות הברית ואין שם דבר פופולרי יותר מפופולריות... איש אינו מכיר את איש שיחי, והאחרון ממהר להסביר שהוא האיש מאחורי הקלעים. שלו ישב מרווין איתנו היתה התמונה שונה בהחלט. (ואני מאמינה לו).

הוא, מוריי (מוישה, אני משער – אומר מר שווארץ) מספר שהגיע בראשית השבוע כדי לעשות הכנות לקראת התוכנית ולקראת בואו של הכוכב. מרווין גריפין. שבע-עשרה שנים הם עובדים ביחד, ושבע-עשרה שנה הם ידידים קרובים שמבלים ביחד את שעות הפנאי, ואיכשהו שותפים לאותו גורל טוב, שניהם גרושים... ובכל זאת, כשהוא מדבר על מרווין משתנה קולו ולובש כבוד והערצה. כאילו היה בן תשחורת המדבר על האליל שלו.

שמעי – הוא אומר – את מכירה את התוכנית שלנו, אז את יודעת. הוא כוכב בין-ארצי. הוא אחד הגדולים. ואת יודעת, הוא חיכה לי בפריז. דמעות היו בעיניו. הוא ריאיין אותי בתוכנית שלנו, ואמרתי את כל שהיה עם לבי. על שארצי איבדה את רוח החופש שפיעמה בה – אמרתי. על טרור שאינו בעיה ישראלית – אלא כל עולמית, אמרתי על כך שצריך להריע לישראל – אמרתי. ועוד הרבה דברים אחרים נאמרו באותה תוכנית ששודרה לאחר הרביעי לחודש הזכור לטוב, שהפך על פיהן את חגיגות העצמאות של הארבעה ביולי...

ואז גם החלטנו, שנעשה תוכנית על ארץ ישראל. והתוכנית האחת גדלה לשלוש. שלוש תוכניות בנות תשעים דקות כל אחת. יראו אותן מחוף אל חוף. בתשע רשתות, בתשעים ערים, יראו אותה לפחות עשרים מיליון איש ואישה, ילד וילדה. "את מבינה מה זה בשביל התדמית של ישראל?" – הוא צוהל כמו אחד מאיתנו.

מלך "השיח הקטן"

מרווין גריפין הוא אחד המגישים הידועים והפופולריים ביותר בארצות הברית. הוא מלך השיח הקטן. תוכניותיו רבגוניות שוות לכל נפש וכל נפש שווה לה, החל במלכים ורוזנים, נשיאים וראשי ממשלה וכלה בזמרים ופוליטיקאים וסתם אנשים קטנים. התוכנית מורכבת מריאיון, רפורטז'ה, ויכוח, קטעי אמנות ומוזיקה ובידור כמובן. גריפין ריאיין את גדולי העולם וגם שיחק איתם. למשל בישראל ישחק טניס עם... ראש הממשלה, מר יצחק רבין.

"עם הגברת רבין," אני מתקנת.

"לא. עם מר רבין. ביום השישי הבא, בשעה שלוש בדיוק," מוסיף איש שיחנו.

מוריי שווארץ מספר שיהיה ריאיון עם הגברת גולדה מאיר, עם מוטה גור, עם אלון. יסריטו במרכז קליטה, יעשו קטע על קיבוץ, אולי משהו עם צבא, אולי קומנדו. תהיה גם תצוגת אופנה במוזיאון, קונצרט הפילהרמונית ביצירה של מרווין גריפין ובניצוחו ועוד. כמו כן יעשו תוכנית שלמה לקראת חג המולד. יֵלכו בעקבותיו של ישוע.

"את מתארת לעצמך מה זה יעשה לתיירות. מה זה יעשה לאימג' של ישראל." ומה זה יעשה לו, למוריי – חושבת אני – למוישה שווארץ שטעם טעמו המר-מתוק של הייחוד הישראלי. 

למה בכה מוריי

" תשמעי, הוא אומר, אני לא זוכר את עצמי בוכה. פעם בכיתי כשאבי מת, כשהייתי בן עשרים ושלוש. בפעם השנייה בכיתי כשהפרידו בינינו. במטוס לא סיפרתי לך קודם, אך לא אוכל לשכוח. צריך היה לראות איך התנהגו הישראלים. באיזה שקט. באיזו הרגשת ביטחון וערבות זה לזה. ובאיזו בדילות. הם כמו נסגרו בינם לבינם, כאחים שזר לא יבין אותם, גם לפני שהפרידו בינינו, ניסיתי לקשור שיחה, אולי להגיד אני אחד מכם, אבל היתה הרגשה שלא אוכל לעבור את המחסום. וכשהפרידו בינינו ידעתי שצדקו. שאחר ככלות הכל לישראלים גורל אחר... והתביישתי.

התביישתי וגם הרגשתי מאוד יהודי. הרגשתי לראשונה על בשרי את מה שוודאי הרגישו אחי במחנות ההשמדה, כשהפרידו בין אלה שלחיים ובין אלה שלמוות. באנטבה הרגשתי בפעם הראשונה שגם ההם, במחנות ההשמדה היו אחַי. שאני אחד מהם. מצאתי את עצמי מלומד היסטוריה, ההכרזות החוזרות ונשנות של אידי אמין ושל אנשי הכנופיה, כי לא יהיו מעשי רצח והריגה, לא עשו עלי רושם. זכרתי את הנאצים מציעים מקלחת מרעננת, לפני הנסיעה...

אם ניסיתי למנוע. אם ניסיתי לעשות משהו. ניסיתי. התווכחתי עם אנשי הכנופיה, אמרתי גם לאידי אמין, אבל למי יש לדבר והאיש משוגע. רואים בעיניו...

יושר, חתונה וכל השאר

עכשיו אולי מאוחר לספר שוב בסיפור אנטבה, כל כך הרבה נכתב וכל כך הרבה סופר, ובסופו של דבר אין זו הגדה שכל מי שיספר בה יותר הרי הוא משובח, וכבר עמד להיות סרט מופק בישראל, כידוע עם "האחים ורנר", ונחתם חוזה ובוטל חוזה ומן הביטול הזה יצא מתוק. אולי שלוש תוכניות טלוויזיה על ישראל יעשו בשבילה יותר מאשר סרט הוליוודי על אנטבה. שיבוצעו על ידי שבוי מאנטבה ובהשראתו, אפילו אותה תוכנית ממומנת בידי גורמים מסחריים.

78 דקות חומר בלתי תלוי, 12 דקות פרסומת, זו המתכונת של "מרוו-גריפין שו". תשעים דקות כל תוכנית, חמש פעמים בשבוע, ארבעים ושמונה שבועות בשנה – כלומר – נון-סטופ. אל תיבהלו – לא התוכנית על ישראל, מרוו גריפין מופיע עם תוכניתו כנ"ל. וכמובן שיתנו במתנה את התוכניות הישראליות לטלוויזיה הישראלית, חינם אין כסף.

ואנחנו נצפה בה ונראה איך אנו נראים בעיני זרים ויהיה שמח. ויהיו ויכוחים. והמתנה הזו שווה הרבה כסף, מבטיח לי מר שווארץ, והם יקבלו הרבה כסף בשביל התוכניות שלהם על ישראל. אבל לא הצד הכספי הביא אותו הנה. הרבה יותר קל ויותר מבדר אולי לעשות תוכנית בלאס-וגאס, אבל הרבה יותר מרטיט לעשות את ארץ ישראל.

ומן ההכרזה הזו למשהו יותר שמח וקל. כמו למשל, לשאלה הטיפוסית ששואלים את התייר בשדה התעופה:

"נו, איך מוצאת חן בעיניך ארץ ישראל. מה מרשים אותך ביותר?"

מוריי מודה שהספיק לראות מעט, אך ממה שראה התרשם בעיקר מן הפנים הפתוחות של הישראלי, מחביבותו. יושרנו המצפוני.

פרצתי בצחוק. מגיע אדם חריף בעיצומן של פרשיות מבישות של צמרת והלקאה פוסט-יום כיפורית של יפי-נפש, ומכריז שמה שמציין את הישראלי הוא יושרו...

יודע גם יודע על הפרשיות. אז מה? ואיפה אין? אוי למקום שאין בו פרשיות, סימן שלא מגלים אותן. שמחביאים אותן...

"מה דעתך על הבנות הישראליות?

"את דעתי לא אגיד לך. אספר לך רק שלפני נסיעתי צילצלתי לאמא. היא שמחה שאני נוסע לישראל לעשות למען ישראל. אבל תעשה גם משהו בשבילך בן. אולי הגיעה כבר העת לבנות בית של ממש ("יש לי בית עם שתי בנותי, ואני רווק בן ארבעים ונהנה משני העולמות, אמא") לא כזה. בית אמיתי. אולי תמצא שם איזו בחורה טובה?

הלוואי...

 
לייבסיטי - בניית אתרים