"כי יותר מכל אדם לחכות ידעת"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> "כי יותר מכל אדם לחכות ידעת"

 

30.1.70 

"כי יותר מכל אדם לחכות ידעת"

נשות הטייסים שלנו

בית צנוע מאוד אך מלא טעם טוב. שום דבר אינו אומר 'כאן גרה משפחתו של טייס', לבד מאהיל מקושט במטוסים זעירים מפלאסטיק, ופסל עשוי משאריות מטוס שהופל.

אך רואים בבית שלאשה יש הרבה פנאי. הרבה פנאי לשבת לבד אחרי שהילדים הולכים לגן ולבית הספר, אחרי שהילדים שכבו לישון והבעל טרם חזר "מן העבודה..." הפנאי הזה, (ואולי לא פנאי כי אם זמן), הזמן הזה מוכנס בסוודרים סרוגים, אלפים, מיליונים של עיניים מלאות חרדה ומתח עשויים הסוודרים הללו שלובשים הילדים, הבעלים ואף היא, ושמשמחים עיני כל רואה.

"סרגת לבד?"

"אלא מה..."

"הלא זה המון עבודה. סוודר כזה לסרוג זו עבודה של חדשים. של שנים, אצלי."

"אצל כל אדם נורמלי, יש לשער. אצלנו זה לוקח שבוע שבועיים."

יפה היא אשתו של הטייס. יפה, חטובה, חושבת, מרבה לקרוא. ויודעת לחכות. לא אומר שאין יוצאות מכלל זה. אך היוצאות מן הכלל הרי רק מחזקות את הכלל. ואכן, ידועות נשי הטייסים שלנו ושמן יצא כ"חתיכות" במובנה הטוב של המילה. מיטיבות להתלבש, להתנהג, לשוחח ולחנך את הילדים. מיטיבות לנהל את משק ביתן, "כי זה כיף לנהל את הבית בשבילו להיות עם הילדים שלך, להיות אשה באמת. ולבד מזה, הם אינם אוהבים שהאשה תהיה בחוץ. הם אוהבים שהיא תהיה בבית. ואנחנו עושות לנו חוק – ובייחוד כך מאז מלחמת ששת הימים, מאז עובדים הרבה יותר מאשר אי פעם, אנחנו עושות לנו חוק לדאוג לכך שהם ייצאו במצב רוח טוב. ושעה שהם נמצאים למעלה שלא ידאגו למה שקורה בבית. שלא יהיה שום מתח..."

האם אתן מתאמות את סדר היום לפי סדר העבודה של הבעל? כלומר – האם סדר יומה של משפחת הטייס שונה מסדר יומה של משפחה רגילה.

"מה את אומרת, שרה'לה?" שואלת המארחת את חברתה, אף היא אשתו של טייס, שנכנסה לראות טלוויזיה.

השתיים חושבות רגע ארוך, וביחד, מחליטות שלא. בשום פנים ואופן לא. סדר היום מתואם לפי הילדים. לפי הקימה שלהם אם לבית ספר ואם לגן ואם לגנון, לפי ההסעות, לפי הארוחות שלהם ושעות השינה שלהם – כי עליהם, על הבעלים, אי אפשר לסמוך.

"אני איני מחכה לבעלי עם ארוחת ערב, ולא עם ארוחת צהרים, שאותה בלאו הכי הוא אוכל בבסיס, ואפילו לא עם ארוחות חג ושבת. לוא חכיתי לו הייתי מקבלת פיגורה של גפרור... קשה להזמין אורחים. אלא אם כן יסתפקו בחברתי... וקשה לקבל הזמנות להתארח במקום כלשהו. הם בכוננות מתמדת.

"לתיאטרון אין מכינים כרטיסים מראש. מסתדר – הולכים ברגע האחרון. לא מסתדר – מה לעשות... לסינימה – לסינימה הולכים על פי הרוב עם חברה, אשת אחד הטייסים גם היא. ויש כבר מין הווי של קניות, נסיעות משותפות העירה, קורסים לתפירה, לקרמיקה. משתדלים להעביר את הזמן איכשהו." 

האם דואגים?

"ומה את מתארת לעצמך..."

אם יודעים שיצאו לפעולה, למבצע?

"יודעים שיצאו. לא יודעים אם סתם לטיסה ואם למבצע. הם אינם מספרים. גם כשהם חוזרים אינם מספרים. שומעים ברדיו – ולאחר ששומעים ברדיו, יש ויאמרו: "עבודה שלנו..." גם לא יודעים אם היתה איזו תקלה ומה קרה. כלום לא יודעים. אבל המוח עובד. המוח הנשי למוד הניסיון קולט. אוסף כל מיני פירורים של אינפורמציה ומצרפם ביחד. ויש פחד לאחר מעשה. ויש גאווה. לומדים הרבה צער. לומדים לחיות עמו – עם הצער, ועם המתח ועם הפחד. משחזרים קטעי הלצות במסיבות, בהן הם מדברים על טייס. רק על מטוסים, רק על עניינים שלהם – שלנו. משבצים את כל הסיפורים, ועושים הקבלות למה שקורה היום.

ומה הפיצוי?

"הפיצוי – יש לנו בעלים הכי נהדרים בעולם..."

שעה שישבו כך ושוחחנו שיחת נשים, סתם, יצאו כוחותינו לאי שדואן. והבעלים של שתי ידידותי היו בטייסת "שכיבדה" את האי בנוכחותה, אף היא. ושעה שציפו לשובם בבסיס באותו מתח שבין יציאה לשיבה, ומרכז העצבים היה פעיל ומתוח, וצוות הקרקע ציפו אף הם בכוננות גדולה כיבדו הנשים את בתיהם הקטנים, התקינו מאכלים, ואפו עוגות, וסרגו ורקמו – שלוות ונאות. לא יודעות? מי יידע. אולי יודעות תמיד וממשיכות כמו תמיד. אולי בוטחות מעבר לפחד. אולי אומרות – ככה זה...

 
לייבסיטי - בניית אתרים