כלות לפאריס

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1979 >> כלות לפאריס

 

8.1.79

כלות לפאריס

כל עוד היתה האם בחיים ידעה להחזיק בכפה הקטנה והקמוצה את כל גבריה: בעל ושני בנים שעברו כבר לפחות פעמיים על "בן שמונה-עשרה לחופה". ידעה להחזיק אותם על ידה וסביבה.

רק פה ושם היתה נאנחת שהנה לאחותה הצעירה ממנה בחמש שנים כבר יש נכדים ולה... שהנה, חברותיה לתנועת עקיבא, יש להן כלות טובות היודעות להכין סעודה כיד המלך, לסרוג צעיף לחמות, לטייל איתה ב"בואה-דה-בולון", לרקוח מרקחת אוכמניות בעונה, וכל אותם דברים נחמדים המשמחים לב אישה מזדקנת. 

היתה נאנחת אנחות קלות. לא רציניות. אמנם טוב לאישה יהודיה לראות "כשתילי זיתים סביב שולחנך"... וכלות ונכדים ומחותנים, אבל – אבל גם לא רע לדחות את "גידול המשפחה" וראיית הדור השלישי הבא להיות לך "קדיש". טוב לדחות. כל עוד אינך סבתא – אינך זקנה.

אבל, כששכבה על ערש דווי, וכבר נואשה מלקום ממנו, יתרה מזאת, מלאך לבן-כנפיים כבר הביא לה את הרוגע וההשלמה והחיוך הקטן והלאה ונטול המרי והסקרנות ל"זה ולבא" – הניחה את שתי כפות ידיה על הראשים המקריחים של ילדיה, אספה את פרורי אהבת אם ודאגת אם, שנתגלגלו-נשתכחו בפינות הנשמה הארצית, וביקשה:

"ילדים יקרים, רק זאת אני מבקשת מכם. תתחתנו. פה, ליד מיטת-מותי, השבעו לי שמיד אחרי ה'שבעה' תקומו ותסעו לארץ ישראל ותבחרו לכם נשים, אשר תהיינה יאות להיות כלותי. כעת חיה תהיו נשואים ונשותיכם הרות". הבנים נשבעו. בכו ונשבעו. והאם עשתה תנועה קלה ומצווה שיילכו. שרוצה היא להישאר ביחידות עם בעלה, אביהם. ואביהם, שכל ימיו היה אך נושא כלים לאם ילדיו, לבו עבר על גדותיו בתודה.

זליג – אמרה לו – זליג. עכשיו אתה תצטרך לנהל את העגלה. כך בינינו לבינינו, אין לנו מה להתבייש בבנים, אבל גם אין לנו מה להתגאות. בחורים הגונים, אבל כבר לא אברכים לחופה. איך לא הרגשנו שהשנים חלפו, מה? ובכן, עליהם אי אפשר לסמוך. אי אפשר. אבל בארץ ישראל, אומרים, יש עודף בחורות. מחפשים שם גברים בנרות. "מען קען אונזער סחוירה פארציקערן" – אמרה ביידיש והוסיפה "אלור" בצרפתית. קום, סע איתם ובחר להם נשים. תזכור – "אני כבר לא אהיה. אתה האבא והאמא שלהם". אמרה ועצמה עיניה.

ראשון הגיע האב. התאכסן במלון גדול ברחוב הירקון ופירסם מודעה. "דרושה בתולה בת עשרים וארבע, מקסימום שלושים", בשביל יהודי מפריז, אמיד, מהנדס, וכו' וכו'. כסף לא חשוב. חשוב: משפחה טובה, מראה נאה, מזג נוח, גובה כך וכך, משקל כך וכך – שתהא מוכנה להקים משפחה יהודית טובה ולחיות בפריס עיר האורות. והעיקר: "שתהא בתולה".

פירסם מודעה וישב לחכות.

וחיכה.

וכלום.

"חושבים שזו הלצה" – הסבירו לו קרובים.

"מה הלצה?"

"בתולה."

"בתולה זו הלצה?"

"בתולה בת עשרים וארבע, שלושים... זו הלצה גדולה."

פרסם, אפוא, מודעה שנייה, שלישית. כל יום היה מפרסם מודעה בעיתון אחר. תחילה בעיתונות היידיש והצרפתית, אחר כך בעיתונות העברית, והתוצאה היתה כזו שהאב נאלץ לעקור למלון אחר.

הורים מודאגים, אחים, אחיות, חברות והמועמדות עצמן, צרו על בית המלון. האב ישב בחדרו, לאחר מכן עבר לאולם האורחים הגדול ושם היה מקבל את "לקוחותיו". 

והלכו שם "טראגדיות".

"זאת לא השיטה" – אמר ללבו. לבייש בת ישראל הרי זה חטא שאין עליו כפרה. איך יהין לומר לנערה שבאה אליו מעפולה, בשמלת שבת מיוזעת, בחום הלוהט של חודש אוגוסט, שאינה נושאת חן בעיניו. איך יאמר לאב ואם מכובדים, המציגים תצלום, שהבת שלהם אינה נושאת חן בעיניו. רוב ה"בתולות" עברו כבר מזמן את גיל הארבעים, רובן אלמנות וגרושות.

*

האב לא ידע יום ולא ידע לילה. וחשבון התה והמשקאות הקלים הלך והתארך עד אין ערוך. היו נשים עדינות, ששילמו את המשקה שלהן, עת חיכו לסיום האינטרביו שלפניהן, אבל היו שלא שילמו. בית המלון ראה פרוספריטי, ונהנה מן האורח שלהם – אבל פניו של האחרון הלכו והחמיצו – עד שציווה לא לכבד יותר במשקה אלא על חשבון המזמין... הוא נאלץ לעבור לבית מלון אחר, ובשל העונה החלשה בבתי המלון מצא לו חיש מהר משכן במלון דן. אבל הפעם כילכל את מעשיו ביתר תבונה. המודעה שנתפרסמה בעיתון ציינה מענה לתיבת דואר ומספר טלפון. המיון הראשון היה, אפוא, לפי הסגנון, השני לפי הקול. מה שיכול לגלות קולה של אישה... עולם ומלואו מגלה הקול. והיו שם קולות כאלה, והצעות כאלה, עד שלבו האבהי היה עובר על גדותיו למשמעם.

אחרי המיון לפי קול – נקבעה הפגישה. תחילה הלך לפגוש את העלמות בבתי קפה שונים, אחרי כן החליט שבשיטה זו יפול מרגליו. והקציב שעה לכל ראיון, בבית המלון שלו. אחרי כן חצי שעה, אחרי כן רבע שעה. במשך שבועיים ראיין האב חמש מאות בחורות ישראליות שמוכנות היו לקשור גורלן ולהפקיד חייהן בידי בחורים שלא ראו אותם מעולם.

מתוך חמש מאות הללו בחר האב בעשרים נחמדות, תאווה לעיניים. ואז צילצל לבנים ואמר: בואו. יש סחורה.

ושני הבנים הגיעו. עם פאות-זקן ארוכות נוסח צרפת, אחד עם תלתלים בעורפו המגיעים כמעט עד לכתפיים – איש רוח. מהנדס. שני – שערו סרוק אל הפנים, למן הקדקוד אל המצח, לכסות את "המצח הגבוה" שהוא בדרך כלל יפה מאוד אבל אינו כתב-המלצה בשעה שעומדים בשידוכין. נעליים איטלקיות רכות עור, חולצות אפורות וורודות, וריח מי גילוח של פיאר קרדין.

כמתגנב מעינן של הכלות הצרות עליו העביר האב באישון לילה את חפציו למלון שלישי. כל עוד לא הגיעו הבנים, על אף העייפות הרבה בראיון המועמדות, הילכה בלבו חגיגה גדולה. כל כך הרבה נשים בשלות לקטיף. היה נשוי לאשתו הקטנה חמישים שנה, והיא עמדה בינו לבין העולם – כמו חומת סין. עתה, על אף שהיה רק אב היה עוד קצת גם גבר. ובמרוצת מיוני הכלות, הלכה גבריותו ופרחה וגם קצת התפרחחה. חה. חה. אפילו המכוערת שבמכוערות, ושלא היה כל קשר בין קולה המתוק בטלפון, לחזותה בכורסה – כיוון שבאה אישה ככלה דבק בה שמץ יופי שבתקווה.

בקיצור: האב ישב בישראל חודש. הבנים שבועיים. בפרק זמן זה ראיינו ביחד קרוב לאלף צעירות, חמש מאות לאחר מיון קול, ולאחר מיון שיחה של האב.

הבנים חזרו לצרפת כלעומת שבאו – ברווקותם.

לא נמצאה אף בתולה אחת. וזה הרי היה תנאי יסודי.

האב חזר נשוי.

 
לייבסיטי - בניית אתרים