כל הכבוד לתיירים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> כל הכבוד לתיירים

 

6.5.68

כל הכבוד לתיירים

איך מצא חן בעיניהם הטיול הקטן שלנו בעיר, בשבוע שעבר? השבוע היה מרתק יותר. הרבה יותר מרתק. זאת יודעים כולנו. איך הפך המצעד למפגן, להפגנה גדולה. כל הכבוד לצה"ל, כל הכבוד לעם היושב בציון וכל הכבוד לאורחים שבאו אלינו ממרחקים לחוג איתנו. אני מתכוונת לתיירים לתיירים היהודים היקרים שלנו, תבוא עליהם הברכה.

תיירים, לא חשוב עם איזה עם הם נמנים ומניין באו, הם עם פחדני, מפונק ובדרך כלל די מזדקן. די באיזה רעש קטן, בשתים שלוש יריות, וכבר אינך רואה אותם. אי שקט בגבולות וכבר קבוצות שלמות מאורגנות מבטלות את סיוריהם. "כוח עליון" קוראים לתקרית, וכבר מחפשים לעצמם חופים שקטים יותר. ואילו התיירים של חגיגות שנות העשרים לא תיירים הם. זה צבא נועז, גאה, נלהב.

יצאנו בארבע שלושים לפנות בוקר, ביום החמישי הנפלא, והכבישים המו כבר. אוטובוסים מלאים של נשים וזקנים, וילדים, נהרו בנהר אדיר, ססגוני, מאושר. וכבר משעה שש בבוקר תפסו את מקומותיהם על הבמות, עם סליהם. מצלמותיהם ועיניהם נוצצות בלחלוחית של גאווה. פחד? סכנה בפני הירדנים, מפני ערביי הגדה וירושלים הרואים את עצמם יושבים בארץ-כיבוש ושרבים מהם עוינים אין פחד כזה. ואם ישנו אין מראים אותו. צריך להיות גיבור. צריך גם להוכיח לאו"ם. נוסעים, ורואים בתים שבחלונותיהם עומדים יושבי הבתים, ועל הגגות עומד חייל עם רובה על המשמר...

"הא! אין פחד משום שצבא הגנה לישראל, הצבא שלנו, שומר כאן" מסבירים לי.

ממעל חג הליקופטר. מוציאים את הראש ומברכים אותו ביידיש חדשה-חדישה, שלומדים אותה במרץ, מאז מלחמת ששת הימים ומשתדלים להפגין אותה. "תבוא ברכה על הקעפעלע של הטייס. הוא רואה אותנו?"

ועוד איך רואה.

הוא שומר עלינו. משגיח שהכל יהיה בסדר.

ובאותה הזדמנות ירסס קצת מפני מזיקים.

באמת?

בטח.

איזו יעילות.

"אתם יודעים למה יש כל כך הרבה אבנים בדרך לירושלים?" שואל תייר אחד.

"למה?"

"מפני שכל יהודי שמגיע לירושלים, מוריד אבן מן הלב."

*

"המצעד" עוד עומד. התיירים מבקשים לעצור את האוטובוס ומציעים לחיילים את "מזוודות האוכל" שלהם, עם כל הלב. "איזה בויצ'יקים יפים יש לנו. תענוג לעינים. קחו ילדים."

אבל הבויצ'יקים אינם רוצים לקחת. להיפך, נכונים הם להתחלק עם המשקאות שלהם, ועם הסנדביצ'ים המגיעים מן "המסעדה הניידת". הערבי פתח כבר את הקיוסק, מנפח את הפרימוס, עוד מעט יתחיל לטגן פלאפל. הביזנס הולך הוא מבטיח. מאז מכינים פה את המצעד העסקים צועדים.

מגיעים אל הבימות, בשעה שש, שבע, עורכים את הצידה, ובמידה והתיירת שמנה יותר, הצידה שלה גדולה יותר, כידוע, ומחכים בנחת למצעד שיעבור בשעה 10. ארבע שעות לחכות, זה שום דבר. אחר כך יעמדו עוד שתים שלוש שעות, עד שהאוטובוסים יזוזו, צלויים, צמאים, אך כל כך מאושרים. רגליים נפוחות, ראשים שרופים משמש, וידיים נפוחות ממחיאות כפיים. אוף, איך שהללו מחאו כפיים ואיך הריעו, ואיך צילמו כמו אחוזי קדחת, ואיך בכו, ואיך התרוצצו אחרי האוטובוסים שחנו בחניונים השונים, כמו ילדים שפחדו לאבד את אבא-אמא התיחסו לכל אוטובוס. לשווא ניסו אנשי אגד להסביר שלא חייבים לשוב לאותו אוטובוס דווקא, חשוב רק הכיוון וכל אוטובוס יעבור את כל בתי המלון שבאזוור. כל תייר חיפש דווקא את הנהג שלו, דבק בו כמו שדבק אדם בחבורה שיצאה לדרך מסוכנת ורוצה לשוב ביחד עמה.

וכיוון שמדברים כבר באגד, חייבת אני לומר ששיניתי את דעתי עליהם מקצה לקצה ורוצה אני להוריד את כובעי לפניהם ולומר "כל הכבוד לאגד". אני לא נמניתי עם האוהדים אותם ולו רק בשל העובדה שיש לי מכונית והם תמיד מדכאים אותי בכבישים... אבל איך הם התארגנו לקראת המבצע, איך הסיעו מאה וחמישים אלף, מאתיים אלף אנשים ברחבי הארץ ירושלימה. איך דאגו שהתחבורה תהיה סדירה, ואיך הצרו על שהיו אי אלה שיבושים בשל סדרים של המשטרה, כך אמרו, שביכרה את המכוניות הפרטיות עליהם, והתירה את נסיעתם בטרם התירו את ההסעה בחזרה לאוטובוסים. אמנם נכון, שמקבלים תשלום בעבור הסעה, אבל הלהט, התכנון, הרצון העז להביא את העם העצום במירב הבטיחות הנוחות והמהירות מעוררים כבוד ויש רצון לומר תודה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים