"כל העולים החדשים החוצה! לרדת!"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> "כל העולים החדשים החוצה! לרדת!"

 

9.12.77

"כל העולים החדשים החוצה! לרדת!"

סיפר לי אדם מהימן – מקור מוסמך ביותר:

עליתי למטוס במינכן. היה יום רביעי בשבוע, השלושים בנובמבר. בתוך המטוס פנימה ישבו כבר נוסעים – עולים שנאספו בוינה.

עולים מבריה"מ, שלרובם זו טיסת הבכורה שלהם. ניכר הדבר בצורת הישיבה, במתח בפנים, בלבוש המסורבל, בצרורות ובחבילות – הכל צעק עולים חדשים, ירוקים, מבוהלים!

משפחות מן הערים הגדולות, אך בעיקר עולים מגרוזיה. אם בגלל החידוש והאימה שבטיסה, אם בכלל משום הלם התגשמות החלום, ואם בגלל יציאת הפתע לעולם החופשי – הם לא נראו נגאלים. משום מה נראו נרדפים... כמו טרם תפסו את גודל השעה. כמו טרם תפשו שיצאו מעבדות לחירות. אנשים מבוהלים, עקורים, פליטים.

המטוס התחיל להתמלא, תפסו מקומותיהם ישראלים חוזרים, מטיול, מעבודה, פקידים בכירים, גברות אחדות וילד אחד וגם מעט תיירים. כמעט שניתן היה לתחום תחום בין העולים לבין הנוסעים האחרים. אף כי אין מחלקה ראשונה ושניה במטוס. היא כמו קמה והיתה לעובדה מעצמה.

אפילו השליח שליווה את העולים, לא ישב עמהם, אלא בחלק "הנורמאלי", המובחר. כיצד אני יודע שהיה זה השליח – כי פעם קראו לו לברר דברים. הכריזו עליו ברמקול. וגם מספר עולים ניגשו אליו.

את רשימת הנוסעים חתם השר משה דיין שחזר מביקורו בגרמניה. עלה אחרון; ישב על ספסל קדמי. וזהו. לא סובב ראשו לראות מי בין האחים לטיסה, לראות את קומץ לוחמי העלייה של יהדות שחדלה להיות דוממת ושמה נפשה בכפה כדי לעלות לישראל. עליה – שאנו כה מפללים לה וכה בוכים על נושריה בדרך... תפס מקום על הספסל הראשון, וזהו.

גברת צעירה ויפה מאוד, וילד זאטוט, זכו לתשומת לב מרבית. היא ביקשה משהו לתתו לבנה הפעוט כדי להעסיקו; הביאו לה מחברת וצבעים, הילד נטל את קופסת הצבעים והתעסק ב"יצירה", חדל לנדנד, ואילו לאם לא היו מספיק מלים להודות לדיילת הטובה.

אולם אותה דיילת טובה ויפה, אלגנטית, ורכת מראה, מקושטת בתכשיטי קרטייה, מבושמת בבושם איוו-סן-לוראן, עמדה כבובה שברירית נכרית וכוחה לא עמד לה להציע לאחיה העולים שרות כל שהוא. לחייך להם כמו לאחים למצוא איזה צעצוע לילדים המבוהלים שלהם. העולים לא ביקשו לקנות דבר, לא נידנדו, לא העזו לבקש אפילו כוס מים. אחת, שהרגישה ברע – נענתה על ידי הדיילת, תוך שהיא מעווה פניה – "טוב, טוב, נביא לך וואסער... וואסער..."

איש לא טרח לבשר להם, בשפתם, שהנה עומד המטוס להתקרב לחופי הארץ. אפילו שירת "הבאנו שלום עליהם", המוקלטת נפסקה באמצע, כיוון שהמטוס נגע בגלגליו באדמה מוצקה.

נחתו על אדמת ישראל ולא ידעו כי למחוז חפצם הגיעו.

ראשון ירד מי שעלה אחרון. רגע, ושר החוץ נעלם מן השדה. וכמו שלא ידעו עם מי היה להם הכבוד לטוס למדינת היהודים, כך לא ידעו מי נעלם והתעלם מהם.

אבל מה שלא יודעים לא כואב. אמנם חבל על השמחה שיכלה להיות מנת חלקם, לו ידעה חברת "אל-על" לתת יחס לעולים לא לפי הספר בלבד, לא לפי האיגוד המקצועי, אלא לפי הטעם היהודי, כפי שמחייבת ערבות ישראל זה לזה.

מה שכאב היה מה שהתרחש כאשר עלינו על האוטובוס המוביל מן המטוס אל משרדי הביקורת של הנמל. לאחר שירדו הנוסעים הרגילים, ירדה הקבוצה הראשונה של העולים, והללו עלו אל אוטובוס שעמד שם. לאחר דקות אחדות הגיע עוד אוטובוס. לפתע נשמע קולו של הנהג: "מה זה פה. כל העולים החדשים – החוצה לרדת!!" הכוונה היתה שעליהם ללכת לאוטובוס השני, הנפרד. הדבר, שאולי טוב היה מטעמי אדמיניסטרציה, היה נורא מבחינת האינטונציה. הצטלצל באזניים כעלבון צורב, כצו גירוש.

החברה הלאומית שלנו, אינה מובילה עולים רק מן השבוע האחרון... על כן אין לשער שלא היה סיפק בידיה להשתלב בצורה מכובדת בחוויית-החיים הלאומית והאישית ששמה עליה. עם כל היעילות המקצועית והשפשוף שבא עם השנים, הרי בכל זאת עובדיה הם ישראלים, וצריכים לתת לעולים קצת יותר יחס מאשר לסתם נוסעים. ואם החברה לא חשבה מראש על סידורים מתאימים (ובעצם למה לא חשבה?) הרי הפקידה את מלאכת האירוח לא בידי אויבים, אלא בידי בנים, אחים, שותפים, בני הארץ הזו...

עד כאן דברי המקור המוסמך שלי.

שמעתי ונזדעזעתי. והחלטתי להביא את דבריו באזניכם, ולפני קברניטי שערי-השמיים למדינתנו, ובראש ובראשונה לתשומת לבו של המנכ"ל החדש, מר מוטי הוד. ובעצם, גם באזניו של מספר הסיפור. כי אחר ככלות הכל הרי גם הוא ישראלי, גם הוא אח, שותף, בן, בעל בית בארץ הזו שלנו. למה לא קם ושר איתם, למה לא הסביר להם, למה המשיך לשבת בספסלים הקדמיים ולא עבר אליהם?...

 
לייבסיטי - בניית אתרים