כפתור ופרח

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> כפתור ופרח

 

28.4.61

כפתור ופרח

אני קונה אצלה כפתורים, לחצניות, חוטי-תפירה וסיכות. אם השעה דוחקת במיוחד, אני קונה אצלה גם גרבי ניילון. אבל אין לה מבחר גדול מאלה האחרונים, כי גרביים דורשים השקעה ולסידקנית הקטנה שלי אין כסף, מסתבר. לעומת זאת, יש לה חוש הומור וסבר פנים יפות ואף לא דאגה אחת לרפואה – כך היא טוענת.

"מה את חיוורת היום סוניצ'קה?"

"חיי לילה, יקירתי. חיי לילה… קחי את הכפתור המוזהב הזה. זו המודה האחרונה. ראיתי ב'ווג'."

"היית בנשף לכבוד יום העצמאות?"

"ועוד איזה נשף! נשף אחד? זה כבר לילות אחדים שלא הצלחתי לעצום עין" (רציתי לצחוק. סוניה לא היתה נראית כאחת ממבלות-עולם. לך ודע). 

"ומה לבשת?"

"מה לבשתי? – תארי לעצמך – כתונת לילה. תלבושת טובה, מה?" – ועיניה אינן צוחקות – "ואני חושבת שמוטב לעשות כפתורים מבד השמלה. זה יהיה עדין יותר, ואני אעשה לך פרח מלאכותי בחגורה," עברה לנושא המרכזי.

היא הבטיחה להכין את הכפתורים והפרח ליום המחרת. הרי ידוע, כי השמלה החדשה "בוערת" תמיד ופשוט אין כבר מה ללבוש. אולם למחרת היום לא היה לי פנאי, משום מה, וביום שלאחריו מצאתי את חנותה הקטנה נעולה ופתק מתנוסס על דלתה: "בעניינים דחופים נא לפנות לדירה בקומת הגג – סוניה."

מה לא עושים למען כפתור ופרח? ובכן, אני מטפסת לקומה השישית. חם בחדר המדרגות, כבר בשעות הבוקר המוקדמות – אני חושבת. היא לא שמעה את צלצול הפעמון, או מה. לצלצול השלישי ענתה. תריסי החלון היו מוגפים ואור דלק במנורות. ממקלט הרדיו זעק "המשפט".

"אני מרגישה לא-כל כך – הצטדקה – "והכפתורים אינם מוכנים."

"חבל, חשבתי ללבוש את השמלה אחר הצהרים. מה יש לך סוניה?"

"אה…! – אמר והתכרבלה על המיטה-הספה – "תשתי משהו?"

רק עכשיו ראיתי מה העמיק החיוורון בפניה ומה השחירו מסגרות-האבל סביב עיניה.

"מה לך, סוניה?"

"אמרתי לך, לא כלום. יש לי קצת לב. זהו."

"קראת לרופא?"

"שטויות."

"את שוכבת כך לבדך? מי מטפל בך?"

"מי אמר לך שאני לבדי? יש לי שש אחיות, ארבעה אחים, אמא, אבא, אחיינים, אחייניות, גיסים, גיסות, משפחה עצומה של עשרים איש."

"כמה יפה!" – אמרתי לה – "ואנחנו רק שתי בנות… והמשפחה גרה בתל אביב?"

"לא. כלומר… כלומר, הם בירושלים."

ובכן, מי מטפל בך אם הם כולם בירושלים?"

היא החלה לבכות.

"שש… שש…" ליטפתי את כתפה. "אני לא נתכוונתי לחקור. בכל משפחה ישנם חילוקי דעות ו- מותר לעשן? הנה קחי סיגריה, גם את, ויוטב לך. שש… שש…"

"לא, תודה. אני לא מעשנת. את מבינה. כשהייתי ביערות וגוללתי לי סיגריות מעשבי בר, שרשים וקליפות, ובטני תפחה מרעב, נשבעתי שביום בו אוכל לחם לשובע, ואדע שיהיה לי לחם גם מחר – לא אעשן. ומאז כיכר הלחם הראשון שהחזקתי בידי, אני לא מעשנת."

"את היית ביערות?" לא האמנתי לאוזני. קטנה כזו, צנומה כזו, אחת בעלת חנות לממכר חוטים וכפתורים וסיכות ופרחים מלאכותיים.

"בטח! שנה וחצי הייתי ביערות, בבונקר, אצל הפרטיזנים. כי כאשר קרתה הטעות בחשבון, והרעל לא הספיק בשבילי ובשביל אחי, ואמא שלי הגוססת ביקשה סליחה על שהיא משאירה אותי לבדי עם אחי הקטן, כי הרעל לא הספיק, אמרתי לך – ברחנו ליער.

"את מבינה? לא היו מים. רק בקבוק קטן אחד של מים. אז הם מהלו את הרעל במים וחילקו אותו, כפית כפית לכל אחד, ופתאום לא היה בשבילנו. והם שכבו שרופי גרונות, על המיטות ועל הרצפה, כי לא היה מספיק מים, חמישה אחים וארבע אחיות, ואמא שלי, ואבא, וגיסים וגיסות וילדים קטנים, עיניהם פקוחות לרווחה וקולם לא נשמע, והגוף עודו חי. ומאז לא ראיתי אותם עד, עד… עד שהם באו לירושלים למשפט הגדול. ושוב אני רואה אותם ושוב הם אלמים כל כך אלמים…

"אל תבכי" – התחננה לפני – "סלחי לי על הסיפור."

"תעידי במשפט."

"איני יכולה."

"את חייבת לעשות זאת למענם!" אחזתי בכתפיה.

"אני יודעת. אבל אני מוכרחה לשתוק, כמוהם. והם יישארו אילמים לעד. לעד את שומעת?! כי, הוי אלוהים, אחי, זה אחי הצעיר שהרעל לא הספיק בשבילו, ירד לשם. לגרמניה. את שומעת?! שם הוא חי ושם הקים משפחה! ואני חוששת להזיק לו בעדותי, את שומעת?! ואני מתביישת שיוודע לעולם, שיוודע לרוצחי משפחתי, אני מתביישת מפניהם, מפני הגרמנים!"

מן המקלט נישא קולו של התובע דמם של מיליוני אילמים, טבוחי המפלצת השטנית. ומן התצלומים שעל הקירות ירדה משפחה גדולה, עשרים במספר, ילדים ונשים צעירות וגברים נשואי פנים ואם ששערה הלבין, כולם לבושים בבגדי חג – כרגיל בתמונות – והחדר היה מלא אותם, ונדמה ששומעים את קולם וצחוקם.

"הוא מחזיר להם את קולם" – לחשתי – "את שומעת?!"

כמה זמן ישבתי שם איתה. לא אדע. "בית המשפט" החזיר אותנו קול חד ואחר לחדרה הקטן של סוניה. עפעפיה כבדו והיא לחשה בהצטדקות:

"מאז החל המשפט לא ישנתי אפילו דקה אחת."

"וכבן, אלך עכשיו. האם אכבה את האור ותנסי להירדם?"

"הוי לא. כבר שבועיים איני מכבה את האור והוא דולק תמיד. וביחס לכפתורים, צר לי כל כך, אולי מחר. טוב? את ודאי רוצה את שמלתך החדשה."

 
לייבסיטי - בניית אתרים