כשבאתניקית

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> כשבאתניקית

 

10.2.61

כשבאתניקית

שלחו אותה מלשכת העבודה. גדולה, מגושמת, שערה צומח לה קרוב לגבות עיניה ופניה שחומים-שחומים. לבושה היתה במכנסי צ'רלסטון אפורים, כל מכנס כמעט-חצאית, נעליים מסומרות – כל נעל שוקלת לפחות שני קילו וסוודר שריון.

"במה נתחיל?" שאלה והדגישה את הסגול שבמ"ם. הסגול הזה "הרג" אותי. לשונה של עוזרת זו איכשהו לא התאימה להר-אשה. אבל מילא! על אישיותה של "עוזרת בשעות" אין מרבים מחשבה. ממלאים לה דלי במים, נותנים בידה מטאטא, מחבט שטיחים, סחבה וכיוצא באלה, ויוצאים למרוץ ניקיון. אני לפניה, היא אחרי. עובדים אתה ביחד. לשם חיסכון בזמן, לשם זירוז, וכמובן, לשם... – אתם מבינים. מכניסים אדם זר הביתה...

עומדות אנו בחדר הילדים. היא נותנת מבט אלכסוני בחדר וקובעת: 

"העובדת שהיתה לך לא כיבדה עבודה."

היא מספרת לי! אני חושבת: "מה שמך?" אני שואלת בקולו של פאטרון-יורד-אל-העם.

"שמי אסנת. ועכשיו די, עפרה. חבל על הזמן. לעבודה!"

מכאן ואילך, הלכו ורפו המושכות שבידי ולבסוף נשמטו כליל. אסנת זו הוציאה לי ממש את הנשמה. מילה לא יצאה מפיה. בזרועות גדולות הסיטה רהיטים, דפקה מזרונים, טיפסה על הארון, טיפלה בניברשות ובפקודות אילמות ציוותה עלי לטאטא, להסיר אבק, להקפיד על "הפינות" ולמהר, למהר. רציתי להגיד לה: "שמעי, מי כאן נותן העבודה?" וכבר חשבתי להגיד לה זאת במגומגם, כשלפתע פקדה לעבור לחדר השני ולהוציא את כלי המיטה לאיוורור. צייתי כמו ילדה טובה. זו היתה מנהלת מלידה.

כשצילצל הטלפון, תפסתי את עצמי מרימה עיני אליה כמבקשת רשות להפסיק את העבודה לרגע קט – ולענות. הרשות ניתנה ואני השתהיתי ככל האפשר ליד המכשיר הגואל. ובינתיים נזכרתי שאני משתייכת למעמד המעביד, המנצל עמל זולתו, - ורווח לי. נכנסתי למטבח ומזגתי לי כוס קפה "שתדע לה", ושקעתי ב"פרקי היום", ב"פרשה". אסנת עוד ניסתה להוציא ממני את מכסת העבודה, בכל מיני אמצעי לחץ פסיכולוגי, אבל לשווא. "ברודערשאפט" בדרג הגבוה לא היה מועיל לה. הדימוקרטיה הישראלית עמדה בסכנה ואני אלך להתעסק בגרביים שאינם תואמים, אבק שנערם על הרהיטים, ושמשה שאינה מברקת די צרכה?! 

"בזבוז של זמן," קבעה אסנת וישבה על הכיסא שלידי. "ובכן, מגיע לי בעבור ארבע וחצי שעות."

"תאכלי משהו?"

"לא, תודה."

"תשתי משהו?"

"לא, תודה." התפשרנו, אפוא, על ספל קפה, עוגה ושתי סיגריות "אודם" משלה. כאשר שילמתי לה, אמרה לי: "זה עלה לך די הרבה כסף, אז לפחות רוצה הייתי לדעת אם את שבעת-רצון מעבודתי?"

עכשיו ידעתי. עוזרת מתחילה. אחת שאין לה מושג בסודות המקצוע וזכויותיו. נפלא. עובדת כבולדוזר ואינה צריכה דלק. נהדר. "אולי את רוצה לעבוד אצלי חודשית?"

"אינני יכולה. אני חברת משק."

?!...

"משק עני. קשה לנו. לקחתי לי חופשת-פאטיפון. הייתי רוצה לעזוב – אבל הוא, בעלי, לא רוצה יש לו אידיאלים."

"ולך – אין?!"

"ולך יש?! אולי יש לך. מי יודע. אבל בקיבוץ עובדים כל כך קשה עד שאין פנאי לחשוב על שום דבר אלא על אוכל, שינה ועבודה, כמובן. חושבים גם על קצת רכוש פרטי, כמו רדיו או כורסה. וזהו. אלה לא הימים ההם כשבאנו ועוד היתה חלוציות ובלילה היו שומרים עם רובה ביד, ורוקדים עד אור הבוקר כשהיה קר בחוץ וחם בלב; כשקראו ספרים וקראו בעיתונים והיו עושים ערבים ספרותיים. אני למדתי על ה"פרשה" שלך רק בעיר. ואפילו היא אינה עושה עלי רושם. כמו שום דבר לא אכפת לי. אה, כמה שאני מתגעגעת לימים ההם כשרק באתי ארצה!"

"ומתי באת?"

"לפני חמש שנים."

 
לייבסיטי - בניית אתרים