9.11.76
בוקר טוב, יום חדש. איך יהיה מזג האוויר? נאה, גשום, אביך? איך להלביש את הילד לגן? חולצה ומכנסיים קצרים יספיקו? אולי צריך גם סוודר? מסובבים את כפתור הרדיו. אין תחזית, גברת, גם אתמול לא הראו לך בטלוויזיה את ארץ ישראל היפה לאזוריה, ואת מידות החום הצפויות. קר על הלב בארץ החמה שלנו.
אפשר לפתור את בעיית הילד עם חולצה ומכנסיים קצרים וסוודר ביד, ולעזאזל עם החזאים! אפשר גם בלעדיהם...
עוד עוסקת אם הבית בפתרון בעייתו של הילד, שבא לה בקלות, והנה היא חושבת על החקלאים, על הימאים, על הדייגים, על אלה שיוצאים לעבודה בחוץ, על זוגות צעירים שיוצאים לשבוע דבש... עסק ביש!
*
עכשיו הגיעה העת לקחת עיתון ביד ולשתות את קפה הבוקר. זו השעה היפה של האישה, כשכולם כבר הלכו והבית עומד לרשותה, פותחים עיתון וסוגרים את העיניים. העולם כולו סגר עליך, והטבעת הולכת ומתהדקת. מה יהיה? מה יהיה... בינתיים מצטנן הקפה וצריך למזוג כוס אחרת. קפה חם יותר. אלא שהגז שבק חיים לכל חי. הולכים לבדוק בחוץ, אצל הבלונים, ומוצאים שלא הביאו את הגז על אף שהוזמן ושני הבלונים ריקים. מצלצלים לחברה – ותשובה אין. בעיתון יש תשובה – שביתה...
הולכים לערוך קניות בסופרמרקט הסמוך. אין מזומנים ופנקס הצ'קים נגמר. והבנק סגור – שביתה. חוזרים הביתה, לחפש קצת מעות בארנקים, בקופות הילדים. לא מוצאים. מישהו הקדימך – כנראה בעלך...אבל ישנו יחיא ויש לו גם כסף. לא צריך לדאוג הוא מבטיח. אף פעם לא היה לו כסף ואף פעם לא היה לו בנק, זה שיש – יש תחת הכר או בכיס. כן, הוא יודע. למה שובתים כולם? מה קורה פה? ואולי אני יכולה לומר לו למה שובתים הרופאים, למה? עומד יחיא עם מטאטא ביד – והדלי וסמרטוט הרצפה בצד. עומד ותולה עיניים הגונות, דאגניות, של יהודי אציל נפש. ידיו שחומות ומעוקמות בפרקיהן.
"כתבו פתקה לבית החולים כתבו דחוף" הוא מספר "אבל בבית החולים שובתים. למה שובתים?"
מפני שלא משלמים מספיק לרופאים.
"למה תגידי לא משלמים להם מספיק. הנה אני, לפני שהלכתי לבית החולים הלכתי לרופא הביתה, כמו שצריך, והוא לקח אצלי שלוש מאות לירות, לקח. נתן פתקה למחלקה. ובמחלקה אומרים – שביתה. אמרו לי בשכונה אל תהיה טיפש. יחיא. לך אליו הביתה ותעשה לו שמח. או שיכניס אותך למחלקה או שיחזיר לך את הכסף. אבל אני, לא איש מריבות אני. ואצל הרופא הזה איזו דירה, איזה שטיחים, איזה תמונות..."אבל יש רופאים שאין להם כל אלה, ואין להם שלוש מאות לירות בעד ביקור בית, אין להם ביקורי בית בכלל, והם צריכים לחיות מהמשכורת.
"לא מכיר אף בן אדם שמת בארצנו בשביל שלא היה לו מספיק לאוכל.
לא ככה עושים שביתה. על גב חולים לא עושים שביתה. פיקוח נפש דוחה שבת..."
*
לכו ותסבירו ליחיא שיש שכר ויש פועל ויש דירוג ויש אינפלציה ויש פיצוי והסכמי שכר קולקטיביים, ועיסקת חבילה, לכו ותסבירו זאת לאדם חולה הנזקק לרופא.
ובינתיים מגיעה שעת ארוחת הצהריים ועמה הילדים והבעל – ואוכל אין. כי אין על מה לבשל. הולכים לאכול במסעדה זולה של ההסתדרות. משלמים מאה וארבעים לירות עבור ארבע ארוחות, שקשה לומר עליהן שנעמו לחיך. והאנשים שעל הקופה אומרים: "במסעדה אחרת תשלמי כפליים. את יודעת כמה עולה קילו בשר? כמה עולה לחם?! כמה עולים תפוחי אדמה... לכי דברי אל הממשלה, היא קובעת את המחירים."
חוזרים לפתוליה ולפרימוס
אחרי ארוחת הצהריים צריך גם ארוחת ערב, ובאים אורחים מחו"ל... האורחים היו אמורים להגיע לארוחת ערב, והארוחה בושלה כמו בימים הרחוקים ההם, על פתיליה שנמצאה אצל אמא בבוידם. היא חוזרת ואומרת שכל זה לא היה קורה לו שמרו כולם על הפתיליות, על מקררי הקרח, על מיטות הברזל של הסוכנות, על העגלה ועל החמור ועל הסרפאן ועל הקוקו. אמא תורמת קופסת שימורים של "עסיס" רסק תפוחים. הבעל אומר שלא כדאי להשתמש בה, שבעוד זמן לא רב יהיה לה ייחוד. מוצג היסטורי ומחירה יעלה... שאם ימשיכו במדיניות השביתות ייסגרו כל המפעלים, ולא יימצא מי שיקים אחרים תחתם.
שטויות במיץ עגבניות אומרת הסבתא – והבן חוזר להסביר שלא יהיה מיץ עגבניות... "אותי לא מעניינת המדיניות, אותי מעניינת המדינה. ויש ארץ ישראל אחרת, של אנשים עם פתיליות, ערכים ועוד דברים כאלה."
היו. עד ועדת בן-שחר היו. עכשיו הפכו את כולנו מעם הספר לעם הפנקסים. לימדו כל אחד לקחת עט ביד ולחשב הצמדות, ריבית, נזילות, כדאיות, רווח והפסד – ושלא כדאי לעבוד בתנאים כאלה וכאלה, כאילו עובדים רק בשביל התנאים. נוהגים לפי ההיגיון.
כל המדינה הזו בנויה נגד ההיגיון.
*
יושבת המשפחה ומחכה לאורחים מחו"ל. בגלל איזה שביתה בנמל התעופה מגיעים מאוחר מאוד. הנהג דורש מאתיים לירות. צ'ק הוא לא מוכן לקבל. יחיא אינו מצוי בסביבה בשעה זו. קופות הילדים ריקות. לוקחים אצל הקרובים, אף כי אמרו להם: "קחו טקסי על חשבוננו."
"עד מחר" – אומרים להם. והם אומרים "אין דבר, אין דבר. מה שלומכם? איך חיים?"
"נהדר" – משיבים.
"תשתו כוסית?"
הם רוצים קפה.
קפה אין. כי אין גז.
יש פתיליה. אבל הנפט נגמר.
אומרים להם, "שתוּ מיץ זה בריא."
"מה דעתכם על הנשירה, בושה שאנשים אינם עולים" –
"הרוסים הללו! בושה וחרפה."
"לא צריך לעזור להם."
"אסור לעזור להם."
"לילה טוב, יום."
"לילה טוב, מדינה..."