כ"ט בנובמבר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> כ"ט בנובמבר

 

5.12.69

כ"ט בנובמבר

 

שבת. השחר טרם עלה. ושוב יורד גשם ראשון בפעם החמישית השנה. מבעד לחלום חמים תחת שמיכות רכות שומעים את רשרושו. נעים זמירות. ריחני כזה. שומעים גם שיח עלים לגבעולי דשא "חבל על כל טיפה." והרגבים המכסים את האדמה היבשה פוערים פיות וגומעים בצמא. כאילו היו מדבר.

בחלום אני מפזמת לעצמי "וטוב וחם היה לו שם, מלפפון ירוק..." כשהטלפון יוצא מדעתו ומתחיל לצלצל בחצי הלילה.

"כן..." אני אומרת לתוך אפרכסת הפוכה.

"את גיורא."

"בשעה זו?"

"מהר את גיורא" – עונה בתוקף קולו של נער.

מהתלה או מה. "מה השעה?"

"ארבע וחצי."

"בשעה כזו מצלצלים, ועוד בשבת?!..."

"מצטער. מדברים מן הבסיס. זה דחוף."

איני מוצאת את כפתור החשמל. ובבית חושך וקר. את אמא של חייל – אני מזכירה לעצמי. כואב לי נורא להעיר אותו. בחוץ יורד גשם ומתחת לשמיכות טוב וחם. "גיורא" – אני נוגעת בזהירות בזהירות בכתפו.

"אוף אמא" – והבן מסתובב לצד השני, תוך "עזבי אותי" מימי בית הספר, ומעלה את השמיכה מעל לראשו.

"טלפון אליך. מן הבסיס."

שקט ארוך. "כן" – אומר קולו של ילד. ו"מה קרה? מיד אצא" – ממשיך קולו של מבוגר.

החייל שלי לובש בחופזה את מדיו. כזה רזה, המגן שלי. נוטל את העוזי ותולה על כתפו ומעליו את מעיל הרוח שלא ירטב. העוזי – הוא מסביר. כזה גדול, החייל שלי.

"תאכל משהו."

"אין לי פנאי."

"תשתה לפחות משהו. המים כבר רותחים."

"יידישע מאמע" – הוא מנענע בראשו ושותה. למעני.

"מה קרה?"

"מה קרה? כ"ט בנובמבר." – הוא מפטיר ויוצא אל הגשם שבאפלה, לחפש "טרמפ."

"קח את המכונית שלי... ושמע שתהיה זהיר" – אני שומעת את עצמי קוראה אחריו, והוא: "אל תהיי יידישע מאמע. זה שום דבר."

בטח שזה שום דבר. אני יודעת. המקום אליו הוא נוסע אינו מסוכן. באופן יחסי... יש מסוכנים ממנו. אלוהים אדירים, מה לא הייתי נותנת כדי להיות עכשיו במקומו. כדי שהוא יוכל להמשיך לישון את בוקר השבת שלו ולגדול לבגרותו וכדי שאני אלך לאותו מקום במקומו. מה לא היה נותן כל הורה כדי ששנתם של נערינו לא תופסק. כלום זקנים אנו שכבר שומה עלינו לחסות בצילם...

אני לא דואגת. בכלל לא. אך איני זזה מן הבית וכל צלצול טלפון מקפיץ אותי כמו אזעקה. ולבסוף גם צילצל. "הכל בסדר" אמר. "יהיה לכם מה לכתוב" – הוסיף בצחוק.

ולמחרת היום, כשהגיע עייף ויגע אפילו מכדי לאכול, ושוב שתה משהו "למעני" – אני שואלת:

"נו, מה היה? ספר!"

"ובכן, היה כך... מצטער, אמא. אסור לי לדבר עם עיתונאים..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים