לא אוכלים זכוכית

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> לא אוכלים זכוכית

 

68

לא אוכלים זכוכית

כל השמשות המיובאות כמו נכנסו לחלון הראווה המפואר של חנות הבגדים המתרחבת בלי סוף. עוד מעט תתפוס את הבניין כולו. אי-אפשר לעבור ברחוב דיזנגוף מבלי להיעצר ולהתפעל, מרוחב וגובה החלונות ומן המלאי המוצג בפנים, בחן רב.

כל הכבוד! הבגדים המוכנים צועדים קדימה. פשוט קשה להאמין שאינם מיובאים אומר הלב העניו שלנו והוא מלא גאווה. כי כל הישג בתחום התעשיה, בעצם בכל תחום הוא גאווה אישית לכל אחד מאיתנו.

וכך הולכים בשמחה מהולה במעט פחד. כי במידה שהמוצרים יפים יותר, "יפה" יותר הכסף שדורשים בתמורתם. מורידים את היד מן הלב, מדביקים לפנים חיוך נעים ונכנסים לחנות היפהפיה, שעשתה הכל כדי למשוך את הקונה פנימה, לתוך החנות. מכאן והלאה הופכות מרבית חנויותינו לשטח הפקר, ובייחוד החנויות המפוארות יותר.

איש לא חשב, לדוגמה, שכדאי להכין כיסא עליו יוכל לשבת בן-הלוויה שעה שהקונה יעסוק בבחירה ומדידה. כיוון שבוזבז הון תועפות על דקורציה, זגוגיות, מראות-מאירות-עיניים ונברשות יקרות מאוד, שטיחים וכד' מגיע תור החיסכון. תאורה פלורוסצנטית זולה יותר, ע"כ מוארות בה מרבית חנויותינו. והתוצאה: מה אגיד ומה אדבר. אתם יודעים זאת כמוני.

המוכרים נראים עייפים, עיגולים כחולים מתחת לעיניהם, שפתותי המוכרת כמעט כחולים, וכל קמט וכל כתם וכל גיד בולטים. המוכרים נראים עצובים, עצבניים, יגעים וכמו מתפללים לרגע שהקונה יסתלק. אבל המוכרים מילא. הם מקבלים משכורת בעד "התענוג". השמתם לב איך נראים אנו, הקונים?

*

הנה הולכת אני עם בני לחנות בגדים הכי מפוארת בעיר. אני רוצה לא רק לקנות לו בגד. אני רוצה לקנות לו חוויה, לבן הזה שלי, לחייל הפרטי שלי. נקנה לו בחצי משכורת, בכל המשכורת! לא תמיד נשאר הבן נער. לא תמיד יהיה רק בן, התלוי בך. כמה עוד שנים נותרו לך ללכת עמו אפילו לקניות. תיהני מן המבצע אני אומרת לעצמי. תהני אותו. תני לו לזכור איך הלך לקנות עם אמא. פלא הוא שעדיין הוא מסכים לכך, הבחור הצעיר הזה שלך. מחר, מחרתיים, יקח איתו את נערתו, ארוסתו, אשתו, הוא רץ, הבן, הזמן. ועד אז עוד תבוא תקופת ביניים ויילך בעצמו. הוא יגיד לך: "אוף, אמא, איני תינוק. אני רוצה ללכת לבד. לקנות מה שמתחשק לי."

בעצם כבר היום הוא קונה מה שמתחשק לו, אלא שבחנויות שלנו קשה לקנות מה שמתחשק. קונים בלי חשק. הסוחרים שלנו עושים הכל כדי שזה, האחרון, יחלוף.

המוכר היה עסוק מאוד כך הוא אמר לנו וציווה שנבחר לבד. עומדים בחנות המפוארת קולבים לרוב, עם מעילים למאות. אין אנו מתמצאים בסדרי החנות ואיננו יודעים היכן נמצא המספר הדרוש והמתאים לבן. נודדים ממתלה למתלה. מעיל זה גדול, וזה קטן, וזו בכלל מין יצירה שאין יודעים מהי. איזה פער בין מה שראינו בחלון הראווה לזה המצוי בפנים... הופכים קצת את הסדר כאן ומהפכים שם וזוכים לנזיפה על אי החזרת המעיל למקומו דווקא. כאילו היינו שכירים. בינתיים עומדת אני על רגלי ההולכות וצבות. החנות מחוממת, אני מורידה, אפוא, את המעיל ומחזיקה אותו ביד. גם ארנק וגם מטריה וגם זוג נעליים שהספקנו כבר לקנות. הבן, שנמצא בתהליך "מדידה", היכן יניח את המעיל העליון הצבאי ואת הבטל-דרס הכבד? יש אמא, תודה לאל, היא מחזיקה גם את אלה.

אין על מה לשבת מילא. אבל אין גם על מה להישען. נשענים על אחד הדלפקים. אבל על אלה נערמות חולצות וכותנות, והמוכר העומד מעבר לדלפק יוצא מכליו ממש. בינתיים חוטפים מבט במראה-של-מרה-שחורה. רואה אני אישה כבדה מציצה מבעד לערימת בגדים גדולה. פניה עייפות באור החסכוני הכחלחל. טבעות לה לא על אצבעותיה, מתחת לעיניה. הנעלים שלה רטובות מן הגשם ומעוקמות מרוב מאמץ לתפוס יציבה נכונה. גם רגליה אינן מוצאות חן בעיני. היה צריך להחליף אותן. ולא רק את הרגליים. את כל הדמות הזו, היה צריך להחליף. אם לא להחלפה אזי זועקת לבדק-בית, לדיאטת בזק. איפה הגברת הזו שיצאה עם בנה לטיול של קניות שהיה צריך להישאר בזיכרון כנכס. איפה הגברת החוגגת הזו שהסתכלה בי מן הראי הפרטי שלי? זה המחמאי המקצועי, שיש בכל בית ושאין שכל לאף סוחר להכניס אותו לחנותו. אנחנו הולכים לקנות אצלכם אמת במערומיה או אשליה נעימה, מחמאה!?"

*

מה מוזרים הסוחרים שלנו. כמו כל אותם אנשים הקונים מכוניות יקרות עד אימה, המאבדות מערכן תוך שנה סכומים אגדיים, כדי לחסוך פרוטות מהוצאות הדלק. איזה היגיון מהופך הוא זה להוציא הון תועפות על ייפוי חנות ולהתחיל בחיסכון במקום התורפה. כל אדם הרואה את עצמו באור הפלורוסצנטי מכוער בהרבה מדמותו האמיתית, ולא כל שכן מן הדמות שיצר לעצמו ומן האשליה שיוצרת תאורה נעימה וחמה. גם המלבושים עצמם נראים עלובים בתאורה החושפת כל נגע. הם משנים מן הגוון שלהם, ואתה עוסק ב"טוטו" קניות. והשיטה הזו של "סופרסל", של "בחר בעצמך", בחנות שלא יועדה לכך. והעינוי הזה שבעמידה ממושכת. רגליים עייפות אינן מזרזות את הקונה לקנות. הן מזרזות אותו לקום ולברוח כל עוד רוחו בו.

"לא מצאתם מה שאתם רוצים," מתפלא המוכר ברוגז רב. "יש לנו המבחר הכי עשיר בעיר" הוא מושך בכתפיו, ו"המשיכה" הזו אומרת בקול גבוה מכל צעקה: "אתם קונים, אתם? אתם סתם נודניקים!"

וכך נמשכו נדודינו עד שהצלחנו לקנות מה שקנינו. כבר בלי שמחה. כמעט בלי חוויה. וכשחזרנו, ראינו שהיו אלה אותם בגדים עצמם שהופיעו בחלון הראווה של החנות הראשונה, שבוודאי היינו קונים בה לו טרח המוכר להציע, לו היה בחנות כיסא לשבת עליו, לו היתה בו תאורה שאינה גורמת לדיכאון ורגשי נחיתות.

*

תאמרו, מה הרעש. נושא קטן כזה אינו ראוי לרשימה. אבל זה אינו נושא קטן. היחס הזה שנפגשים בו בחנות, הוא היחס שנפגשים בו בכל שטחי החיים האחרים. רוצים למכור לך, לעשות עסקים, לעשות אירועים, לעשות חגיגות אבל לא חושבים על האדם שלמענו נעשה כל ה"הו-הה" הזה. כך הוא בבנייני הפאר הענקיים, שלא חשבו בהם על נוחותו של האדם, אלא על ממדיו של המבנה, כך הוא בבתי המלון היפים שלנו, כך בתיאטרונים, בבתי הקפה, במשרדים, אפילו בדירות.

הנה, חגיגות עשרים שנות המדינה מתקרבות. ובשבוע זה, נמצא שבוע האופנה בעיצומו. בזבזנו הון תועפות על פרסומת, הזמנת "קניינים" ועיתונאים זרים מכל העולם ואירוחם. אנחנו רוצים לצאת אל העולם הרחב. בלי ייצוא, כך אומרים לנו, אין עתיד לכלכלה שלנו איך תיראה כל ההצגה הגדולה הזו, שהוזמן אליה במיוחד במאי אנגלי, בתאורה החסכונית שלנו. איך ירגישו עצמם אורחינו הנכבדים בתוך בתי המלון המפוארים שלנו, האדריכלים הטובים שלנו ייבשו מוחותיהם באמצאות רעיונות מקוריים (?!) לריהוט, פיסול שרברבי, שיחים מקיר אל קיר, רצפות יש, ספות מעור, מעליות מהירות, קישוטי קיר ותקרה ומה לא. וכל הפאר הזה שנרכש במבול של כסף מסובסד, מואר באור פלורוסצנטי חסכוני ועני. אתה משתקף במראות משופעות, לצרכי חיסכון, המקצרות את דמותך, הופכות את כולם לגוצים. "צריך לנוח, הרבה לנוח" זועק בצדק ושלא בצדק הראי ו-או שנשמעים לצו ומגיעה השעה להיסגר, או שמתהלכים עם התודעה הזו. כאן חדל דמיונם של הארכיטקטים שלנו לפעול. כיצד לדאוג לכך שהאדם ייראה יפה בתוך התפאורה הכללית, וישתלב בה – נבצר מבינתם. ואולי כלל לא עלה על דעתם?

אם רוצים שמשהו ישא חן, תנאי ראשון הוא – שהמביט ישא חן בעיני עצמו. יהיה שלם עם עצמו, בתוך האווירה, בתוך הבגדים, בתוך החנות, בתוך החברה, בתוך החיים. אדם שאינו מוצא חן בעיני עצמו, דבר לא ימצא חן בעיניו...

צריך שהאנשים ירגישו את עצמם בנוח, בטוב, בינינו. שירגישו עצמם רצויים, יפים, שדאגו לנוחותם וצרכיהם הפעוטים, כך לגבי תיירים. וכך לגבי אזרחים.

כל הזכוכיות, המיובאות לפאר את חלון הראווה שלנו – לא יועילו לנו. אנחנו אנשים טובים, לא אוכלים זכוכית.

 
לייבסיטי - בניית אתרים