"לא לנגוע!"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> "לא לנגוע!"

 

12.11.76

"לא לנגוע!"

איך גאווה פצועה מענישה את בעליה

כבר אמצע נובמבר והקיץ אפילו אינו מעלה בדעתו להסתלק. אבל הלוח בשלו, וחובה להצטייד לחורף. מוכרחים לקנות מעיל לילד שצמח לגובה, ושמלה ונעליים לילדה. צריך לקנות גם משהו צעיר לאמא, ש"צמחה לרוחב" כמו בשנתיים, ולאבא צריך חליפה באפור – שתתאים לשיבת הפתע שזרקה בשערו.

ראש המשפחה קורא בכל העיתונים ומבין מה כתוב שם, שומע את כל החדשות, מביט על כל ה"מבטים" והוא דאוג מאוד. משהו בו אומר שהוא חדל לסמוך על נבחריו שידעו להנהיג את המדינה כראוי, שידעו להבטיח פיסת חיים בנחת לאזרח היושב בה. שידעו להשאיר לאזרח מעט פרטיות וקמצוץ שיקול דעת משלו. האב מרגיש שהוא מונהג בידי קומץ אנשים אובדי עצות, והוא אובד עצות בעצמו.

"לא סומך עליהם בפוליטיקה, לא סומך עליהם במוסר, לא סומך עליהם בכלכלה, לא סומך עליהם בכספים, בחינוך בעליה, בהיגיון – אז למה אסמוך עליהם בביטחון..."

"כן ביטחון לא ביטחון – חליפה צריך! הבן אדם מוכרח להיראות כבן אדם," אומרת האישה ולוקחת את הבעל בציצת ראשו למסע קניות בדיזנגוף, את הבעל ואת הילדים. אבל כבר אחרי חצי שעה אין עם מי לדבר. ככל הגברים גם הוא נהיה חולה כבר בחנות הראשונה, אבל הפעם, גם מתעלף פחות או יותר. ראה את המחירים והתנדף.

"חושבים שאני גונב?! אלף ושמונה מאות לירות בעד מיקטורן, שמונה מאות לירות סוודר, שלושת אלפים לירות חליפה. שש מאות – נעליים. חמישים – זוג תחתונים."

"משה, אל תתחכם. לא תקנה היום, מחר יהיה יקר יותר. מניסיוני אני יודעת..."

פיתה את הילדים בהצגה יומית וגם הם נעלמו. אחר כך זעק על מחיר הכרטיסים, אבל זה כבר סיפור אחר. אני פגשתי בידידתי המיותמת עומדת ברחוב, תוהה ועלובה.

"דבילים הגברים הללו."

"את מספרת לי?"

ובין גינוי לגינוי התחלנו ב"וינדוישופינג", וקרוב לוודאי שהינו נשארות שם, מחוץ לחלון הראווה, לולא...

אבל קודם הבה נתחלק בחוויות הקניות-מעבר-לזכוכית: תצוגה יפה מאוד. משובבת את העין בשפע ובגון צבעיה, בהמצאותיה האמנותיות. אבל המחירים... אלה כבר לא מחירים ותמורה. זוהי תצוגה של חוצפה, עזות מצח, לעג ללירה שלנו ולעג אישי לך, הישראלי. יש חנויות שמרוב בושה מציגות מחירים בדולרים. היד כנראה מתביישת לרשום 700 לירות ליד חולצה - 70 דולר נראה פחות.. אלפיים – מעיל גשם. אלף וחמש מאות – ארנק. אז כותבים 200 דולר, 140 דולר... אלא שליד אותם דולרים בחלונות הראווה של העיר העברית תל אביב מרגישים לפתע "נייטיבס" העומדים לפני חלונות ראווה של חנויות האדונים הלבנים בעלי המטעים... ואלה שבאו אלינו מקרוב, מעבר למסך הברזל, שוב מרגישים את עצמם בבית. שוב הם עומדים לפני החלונות לתיירים בלבד, במוסקבה, לנינגרד...

בגדו בי בגד

למה לא נשארנו לפני חלונות הראווה? כי היה בנו עוז להיכנס לחנות של "בגד עור". לישראלי שטייל מעט בעולם יש יחס לבגד הזה שכבש לו מוניטין, שהפך גם לגאוותו האישית. "אני משם" מסבירים למוכרת בניו יורק היוצאת במסע תשבחות וסיפורי סיפורים על בגד העור שבא מארץ הקודש. ומוסיפים לאותה נוכריה סיפור על "מגדל העמק" שלרגלי נצרת, שם עומד בית החרושת.

בחנות בתל אביב זה לגמרי אחרת. עומדת לה מוכרת חמוצה, מרימה לרגע את ראשה מעיסוקה, כאילו הפריעו לה, נותנת בך מבט הבוחן את שמלתך, נעליך, ארנקך ואולי אף את תוכנו – ופוסקת: "זה לא בשבילך. לא בשבילכן!"

מנסים לשאול: "למה זה לא בשבילי..." המוכרת נתקפת היסטריה ומעלה קולה לטונים לא נעימים ביותר. "בבקשה, לא לנגוע. לא לנגוע! זאת לא חנות בשבילכן."

החנות הקטנה הסמוכה זוכה לקנייה שמנה. שמלה לה ושמלה לי ואלף וארבע מאות לירות פחות בכיסי ובכיסה... והבטחה מאת המוכרת שהיא תיכנס לשכנה מ"בגד עור" ותאמר לה תודה. מכירה של שלושת אלפים בעשר דקות...

אחרי כן כירסמה בנו החרטה. 

איך גאווה פצועה מענישה את בעליה... ולא נרגענו עד שמצאנו את עצמנו בשכונת פלורנטין, באזור המסחרי-הסיטוני בדרום תל אביב, והרינו קונות אריגים זהים בטיבם, אני כשל חברתי, חברתי כשלי, מזמינות תופרת בית קטנה, ומתנחמות בהקטנת הנזק...

 
לייבסיטי - בניית אתרים