להוציא צליל מן החיים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> להוציא צליל מן החיים

 

17.10.69

להוציא צליל מן החיים

 

היה לי חבר. נחמד. אחד שנשאר רווק. שריד אחרון. גם אותו כבר חיתנו. והוא מתעורר מדי בוקר, כך הוא מספר, ואומר: ראה מה זה בן אדם. ארבעים שנה הצלחת לשמור על עצמך כיחידה לפני עצמה. שלמה. לא מופלגת. והנה אתה כמו כולם. נשוי. יש לך אישה עם שמלות, פיז'מות וכיו"ב.

שלושים וכמה שנים חיתה לה כפי שחיתה והיתה ידועה בציבור בשם ז'קלין ז'ייקובס, והנה קוראים לה לפתע הגבת מריצובסקי. והיא עונה 'כן'... ואתה היית צריך לגרום לזה. בשביל מה...

אגב, כל פעם שקוראים לה הגברת מריצובסקי והיא עונה "כן" – הוא מסובב את ראשו ומשפשף את עיניו אף כי ידיו נשארות תקועות בתוך הכיסים, כמו תמיד. לא, שהוא מצטער, אבל אין גבול לתדהמתו כל פעם שהוא מגלה שישנה אישה ששם משפחתה כשם משפחתו, מלבד אמו.

בשכבר הימים, כשכל החברים בפלמ"ח, כל אותם גברים קשוחים ועצמאיים ורווקים לנצח, התחילו לנשור מן החבורה באמתלה שהיתה מופיעה בעיתון "הידוע בשם צוציק והידועה בשם ליסקה, מזמינים את קרוביהם וידידיהם..." קם ונסע לאמריקה. נמאס לו לשמוע "נו, מתי כבר..." וכשבפעם הראשונה שאלוהו במקום "מתי?" "למה לא התחתנת?", ידע שהגיע הזמן. קם ונסע לעשות לעצמו שם בלי שיצמיד אותו לשמה של איזו נקבה. שישאלוהו "מה שלומך?" ולא "מה שלומכם." לנסות ולצמוח ולהתגבר ולדעת מה זה כל העניין זה שקוראים לו חיים. לתפוש, בטרם ייהפך לחצי, מהי משמעות השלמות הזו ששמה בן אדם. לחיות את יומו בטרם יתחיל לחלק אותו עם יוצא חלציו. בטרם יתחיל לוותר על יומו למען גוף קטן צורח ורטוב. נכון – ילדים הם העתיד – אבל מותר גם לאדם לדעת, אם מדברים כבר על דקדוק, מה זה הווה. עתיד, אין להם הווה. ובמידה שישנו כזה מוותרים עליו למען העם, המולדת הנאבקת. זאת עושים בטרם מופיע הוויתור למען הרך הנולד. ואז מוותרים על הכל.

 

*

 

עם מטען מחשבה זה נסע לארצות הברית לחפש את יומו ולא ידע היכן, הוא התגלגל לבית חרושת של שמלות. העמידוהו ליד מכונה גדולה שהיתה חותכת. חותכת בסכיני פלדה נתחים בגוש האריגים הצבעוני. גוזרת שמלות לגברות יפות ועשירות, כמובן. היו מניחים גליון נייר עם דגם מצויר, מורידים את מספרי המכונה, מסיעים את סכיני הפלדה על עור האריגים הרך-קשה וחותכים.

אחר כך היו "החתיכות" הללו נוסעות ממנו, והלאה, במורד המסלול, כמו בחיים. ושם היו תופשים אותן גברים ונשים אחרים, ועושים בהן מעשים של ממש. כמו שרוולים, צווארונים, כיסים.

אריק היה חדש וירוק באמריקה המעטירה, ולמרות שנסע לשם לחיות בה את יומו ולדעת מה זה חיים, הרי לא ידע איך עושים את זה. הרחוב היה מטיל עליו אימה של אלמוניות. מין מדבר שומם היה הרחוב ההומה. לוא היתה שם עמו אישה, איזו ישראלית קטנה ומבוהלת כמוהו – לא היה מרגיש עצמו כפירור זה. אולי.

"מיסטר אריק, אנחנו סוגרים." "מותר לי להישאר כאן עוד כחצי שעה. בעוד שעה יש לי שיעור וחבל להתרוצץ סתם בתחתית."

תחילה היה הממונה על הביטחון מעקם את פיו. כשסוגרים מפעל, יש לסגרו. לקשור את פעמון האזעקה, אחרי שמגיפים את שני שערי הברזל, להדליק את העין החשמלית – ולילה טוב. ההבטחות של הישראלי, שיסגור היטב, שיתחבר אל העין ואל הפעמון – לא הניחו את דעתו. אבל הישראלי היה קרוב רחוק של בעל הבית ומוטב לא להיכנס בוויכוחים עם קרובים רחוקים. לעולם אין לדעת. ובייחוד שיש לו בת. מבוגרת. מאוד.

 

*

 

לשעה זו ציפה אריק כל היום כולו. השערים היו ננעלים. את החלונות היו מגיפים. מתקן הקרור היה ממשיך לפעול והיה ההד היחיד בבית החרושת. מלבדו שקט מוחלט שרר. שקט של מרתפים. שקט שהיה מזכיר לו את כפר סבא שלו. איזה כפר! איפה בעולם כולו ישנו ירק עסיסי כזה, ואוויר כזה, וצבעים כאלה עם זריחה ושקיעה ואדמה אדומה...

ולזכור את הגשם הראשון. איך היה בא לעתים, הססן וביישן. כמו תינוק העושה את צעדיו הראשונים. ואיך היה בא לפעמים כמו צעיר חצוף ועז מצח.

כשכולם הלכו, וכפר סבא היתה באה לשכון בבית החרושת לשמלות אשר בהארלם אשר בניו יורק, היו עיניו נעצמות, וכשהיה פוקח אותן למחצה, היו אותן עיניים מבריקות בברק שאינו נאה לגבר. "'וכי גבר הוא?' עודו נער." היה אומר לעצמו. נער שגזר על עצמו גלות מפני שבבית לא הניחו לו להישאר כזה ורצו שיהיה גבר הסוחב על גבו יצול-של-עגלת-חיים-כמו-כולם.

"די. תהיה בן אדם. בעוד חצי שעה אין לך שיעור אמנם, רק מחר יתקיים השיעור, אבל צריך לחזור. צריך להתקדם. צריך אדם לעשות משהו בחייו. להוציא מהם איזה צליל. היה מוציא את חליל הכסף שלו, חליל שקנה בשתי משכורות, מקלף מעליו את שמלתו עשויית הלבד, ובאצבעות ארוכות ועדינות, היה מקרבו אל שפתיו. ברכות – בדחילו ורחימו. בעדנה ובערגה. כולן התקפלו לתוך אצבעותיו. כולן חברו באותו מגע, שעה שקרב את חליל הכסף אל שפתיו.

תחילה היה מחלל "עלי גבעה..."; אחר כך "עלי באר..."; אחר כך "נערה טובה יפת עיניים..." עם "יפת העיניים" היה מתחיל להלך בתוך בית החרושת ורגליו היו מובילות אותו דרך הפרוזדור הארוך של המחסן שם היו תלויות השמלות – הפירות הבשלים של עמל שבעים גבר ואישה. ושם, בין שמלות הנשים היה מחלל עד שהערב הפך ללילה עמוק בו פחד לצאת אל הרחוב השחור והשכור של הארלם.

אחר כך היה נרדם. בין השמלות. וכשהיה ניעור, שעה שהלילה מפנה מקומו לשחר אפור, היה שומע פירורי תזמורת ג'ז של ג'ימי, מן הבאר אשר בפינה. היו מנגנים שם שירי נשמה שהמוטו שלהם היה "עלי גבעה", "עלי באר" וכשהיה מגיע תורה של "נערה טובה יפת עיניים" – היה יורד אל הרחוב, נועל יפה את הדלת, נכנס לבאר של ג'ימי לשתות קפה ולחמניה טריה, ומסיים לפזם את "הנערה" ביחד עם החצוצרה של ג'ימי.

 

*

 

אריק התחתן, עם בת בעל הבית. והזוג עלה לישראל – לכפר סבא. ואבא פתח כאן סניף לבית החרושת שלו. והורי אריק מאושרים מאוד כי היא הולכת ומתעגלת. מאוד. וכולם אומרים שהשד יודע מתי זה קרה. אריק יושב תמיד בבית החרושת שלו. עתים אף אינו מצליח לחזור הביתה – אומרים. טרוף של עבודה תקף את האדם הזה.

וכשכולם הולכים לבסוף, הוא מגיף את השער ונשאר יחידי, יחידי, הוא נושם לרווחה. ניגש אל קופת הברזל הנסתרת, מוציא את חליל הכסף שקנה בשתי משכורות אמריקניות, מקלף מעליו את שמלת הלבד שלו, ובאצבעות ארוכות ועדינות מקרבו אל שפתיו. צריך להתקדם בחיים. צריך להוציא מהם איזה צליל...

 
לייבסיטי - בניית אתרים