להרדים בשביל טיפול בשיניים?

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> להרדים בשביל טיפול בשיניים?

 

21.5.76

להרדים בשביל טיפול בשיניים?

טוב, ויפה, אמרנו לעצמנו, ניתן להבין שכאשר החיים תלויים מנגד וחייבים לעבור ניתוח ממושך, אי-אפשר להסתפק בהרדמה מקומית, ויש להיעזר ברופא מרדים, אבל לצרכי טיפול בשיניים?!

על רופא השיניים שטיפל באותה צעירה מרמת אביב שנרדמה ולא הקיצה והרופא המרדים שעזר לידו – פסחנו מטעמי נימוס. הללו מייסרים את עצמם מאוד אם כי הוסבר לי שמקרה אסון עלול לקרות ולא באשמת הרופאים, אלא משום מקרה נדיר שגוף המורדם מגיב בצורה שאי-אפשר לצפות מראש. בדרך כלל עובר כל מועמד לניתוח ולהרדמה כללית סידרה של בדיקות מגוונות – בוחנים היטב לפי הניתוח ולפני ההרדמה את תגובותיו למצבים שונים.

לא פנינו אל הנ"ל גם מתוך שיקול שהללו יהיו בעמדה דפנסיבית ולא נוכל להבהיר לעצמנו בצורה אובייקטיבית שאלות מספר וביניהן אם אכן יש כורח בהרדמה כללית במקרה של טיפול שיניים. מה הסכנות בהרדמה בכלל, באיזה אמצעי זהירות נוקטים. מה מידת הסיכון ומה התועלת בטיפול כזה.

הלכנו לרופא השיניים הנודע, הפרופ' פרידמן שהוא מנהל המחלקה הכל-ארצית לרופאת שיניים לילדים בקו"ח, ומי שבעצם הנהיג את השיטה בטיפול העממי. אדם חביב מאוד, וחביב מאוד על הפציינטים הקטנים שלו. הוא משוגע לילדים והילדים משוגעים אחריו – מספרות האימהות והאחיות... לראות באיזה אמון וחיבה מתמסר ילד ששיניו כואבות לטיפולו של רופא זה זו ממש חוויה.

הפרופ' פ' הוא גם פסיכולוג, הנעזר בשיטות נלמדות ואשר הוא מלמד אותן לבוגרי הפקולטה באוניברסיטה, אבל יורשה לי להעיר שלולא האהבה הטבעית הטבועה בו אולי לא היה קיים אותו גשר של אמון הדדי – והרי ילדים אוהבים את אוהביהם...

הרופא המרדים הוא סגן מנהל מחלקת ההרדמה וההתאוששות של בית החולים בילינסון. מרדים כללי הגאה בעבודתו, שהיא לדבריו, רבגונית וחובקת את "הרפואה כולה". רופא מרדים חייב להיות גם רופא פנימי, צריך להיות בעל ידע בכירורגיה, בפרמקולוגיה, פיזיולוגיה, פיזיקה, כימיה, אלקטרוניקה, סטטיסטיקה, מתמטיקה – ובמידה מסוימת גם פסיכולוגיה. לזכותו רושם רופא זה שבע-עשרה שנות עבודה בהרדמה, לאחר יותר מעשר שנים עבודה ברפואה כללית וילדים.

"היו לך מקרי מוות, דוקטור?"

"אין רופא בעולם שלא קרה אצלו מקרה מוות. אבל לא תמיד ניתן למנוע. בכל אופן מוות כתוצאה מהרדמה הוא מקרה נדיר מאוד...

אנו נמצאים במרפאת השנים בסניף מנדלברג בתל אביב. זוהי מרפאה יחידה בארץ של קו"ח לטיפול בילדים. הפרופ' פ' היה מקימה ומאז עלותו ארצה לפני חמש שנים הוא עומד בראשה. הוא האיש שהביא לקו"ח את ההרדמה הכללית בטפול שיניים לילדים. מדי שבוע מקבלים 12 ילדים טיפול בהרדמה, מכאן שיותר מאלפיים וחמש מאות ילדים מגיל שנתיים ועד שתים-עשרה עברו שיטת טיפול זו.

"האם היה מקרה שילד לא התעורר, סיבוכים, אסון?"

"חלילה וחס. אף מקרה אחד לא היה לנו," אומרים שני הרופאים כאחד וממהרים לנגוע בחפץ עץ. "בסניף שלנו מקבלים הילדים הזקוקים למיגוון טיפולים ובמקרה של ילדים חולים מעבירים אותם לאישפוז בבית חולים "בילינסון". כמובן, כל ילד שעומד לעבור טיפול שיניים בהרדמה כללית עובר קודם לכן בדיקות. בלי אישור הרופא המטפל ובלי חתימה של ההורים לא מטפלים בילדים בהרדמה. מעניין, למרות הפרסום הרב בעיתונות למקרי ההרדמה שלא עלו יפה ולמרות מידע מבהיל ולא מדויק על מוות, לא היה אף ביטול של הזמנת טיפול. ההורים נותנים בנו אמון.

מוישלה מכפר חבד 

"תן לאמא את היד, מותק. ככה, יפה. ועכשיו שכב. נחמד. - - - 

"פתאום אתה מרגיש שאתה רוצה לישון, נכון," שואל הרופא. הרופא המרדים בינתיים שם מסכה קטנה על פיו ואפו של הילד. שם, מרים, שם מרים. בנחת הוא עושה זאת, להוכיח שאין שום כפייה. שהכל נעשה מתוך שיתוף פעולה ורצון.

"מוישלה, אתה מרגיש שזה נחמד."

חי-חי…

הנה – נחמד ויש עייפות. "אתה עייף" (מנמיך קולו), "אתה מתנדנד, כמו שאנחנו טסים במטוס. הכל מסתובב. העיניים כל כך "כבדים"... ("כבדות", אומר הילד) הרופא: "חי חי..." ובלחש בלחש: "אתה רוצה לישון. לישון. לישון... ואני מבטיח לך, אתה מתעורר ותראה כתרים, סתימות, הכל תוצרת פ', את יכולה ללכת, אמא. לכי לשתות קפה ותבואי בעוד שעתיים."

האם יוצאת על בהונות רגליה. מוישלה בן החמש, מכפר חב"ד כמדומני, כבר חולם חלומות ורודים. רואים את חיוכו, את התנוחה הפתוחה של רגליו. האחות מדביקה שמורות עיניו בפלסטר. הרופא המרדים תקע צינוריות לפה, לאף ויושב למראשותיו של הילד, הווילונות מורדים, המנורה החשמלית מתקרבת, השלישייה רכונה מעל לגופיפון של ילד, מעל לראשו.

מין "הוקוס פוקוס", וילד נחמד שעלה בעצמו אל הכיסא והפקיד עצמו בידי הרופא נתון כולו לחסדיו, כמו בובה בלי רצונות משלה. רק אחרי שהילד נרדם הזריק הרופא זריקה לטישטוש.

למה צריך היה להרדים את הילד בהרדמה כללית לצרכי טיפול בשיניים – למה לא זריקה מקומית?

אוטובוס או מטוס

"אם לדבר על סכנות לחיים הכרוכות בהרדמה, אז אין הבדל בין הרדמה מקומית להרדמה כללית," משיבים הרופאים. תמיד יכולות להתעורר בעיות וסיבוכים שלא ציפו להם כלל – בשתי צורות ההרדמה. הנה לפני זמן מה ניתחו שבר אצל גבר צעיר, בריא, אתליט. בא לניתוח והרדימו אותו בחומר שמרדימים בו אלפי אנשים אחרים. לפתע חדל החולה לנשום. "הנשמנו אותו 24 שעות. יצא מכלל סכנה. אבל קורה גם בהרדמה מקומית שחדלים לנשום."

"הרדמה מקומית זה כמו לנסוע באוטובוס. הרדמה כללית – כמו במטוס", מפשטים הסברם. קצת לוקסוס, ואולי לא צריך מטוס לנסיעות קצרות.

רפואת שיניים היא נסיעה קצרה בדרך כלל. אבל אם היא ארוכה מוטב לקחת מטוס. לדוגמה: משה הקטן המוטל על כיסא הטיפול חיכה בתור חצי שנה. קשה לו לבוא כל שבוע לטיפול, והוא זקוק לטיפול של מומחה. הוא זקוק גם לניתוח. הוא ילד שעשה הרבה בעיות ולא רצה לפתוח את הפה לפני שום רופא שיניים. היום יחסכו לו את העינוי השבועי, את הטראומה אחריה, את הלילות שלא ישן לפני ואחרי ובזמן הכאבים, ובשעתיים של שינה מתוקה יצא עם חמישה כתרים, שלושה טיפולי שורש, שתי עקירות הדורשות גם ניתוח, שתי סתימות. אמת – שיני חלב. אך כבר ידוע שאם לא מטפלים בשיני חלב, אין שיניים לאכול בהן בשר...

כל זמן הניתוח עומד סגן מנהל מחלקת ההרדמה של גדול בתי החולים בארץ ליד משה הקטן, ומפקח. מקשיב לנשימתו של הילד, בודק את המכשירים, עיניו אינן משות ממנו. אחרי כל כך הרבה מקרים שהרדים חולים, וביניהם ילדים, האם לא ניתן היה לוותר על הרופא המרדים?

"חלילה" נרעשים שני הרופאים "אמנם בארה"ב גם אחיות עוסקות בהרדמה, אבל אצלנו ובאנגליה לא קיים כדבר הזה. ואני" קובע הפרופ' פ' בעברית הפורטוגזית שלו," אצלי יילך הרופא המרדים הביתה רק אחרי שהילד ילך הביתה..."

הפרופ' פ' בטוח שעם כל השיטות הפסיכולוגיות שלו, הטובה מכולן היא שיטת ההרדמה. ראשית, העבודה טובה יותר. הרופא רגוע ויכול לעשות את העבודה ביסודיות. שנית, במקרים רבים אי-אפשר לטפל בשיני ילד בכלל, שכן הילד לא יפתח פיו.

"כמה פעמים אפשר להרדים אדם."

"ביום אחד?"

"לא, במשך חייו."

"בלי סוף. מן הספרות אני מכיר אדם שהורדם 111 פעמים. ההרדמה אינה מכירה בהבדלי מין, גזע, דת, גיל – כולם שווים לפניה, מסתבר. רק דבר אחד מחייבת ההרדמה – בדיקה כללית יסודית לפניה. הרופא המרדים שלנו מספר כי הוא הרדים ילדונת קטנה כשמונה פעמים בתקופה של חודש ימים. לצרכי סדרת ניתוחים מסובכת.

"מה הזמן הארוך ביותר שניתן או מותר להחזיק אדם בהרדמה?"

"כל זמן שהוא מקבל חמצן בסדר, ניתן להחזיקו בהרדמה. הניתוח הארוך ביותר שלי, שהחזקתי בו וחולה בתרדמה, היה אחת-עשרה שעות. לא היו שום סיבוכים."

אי כבוד הדדי

נוקפת שעה. מוישלה שוכב נינוח ונושם בקצב. הפרופ' שלנו מזמזם בשלווה. האחות מגישה מכשירים. תיאום פעולה של שעון. מכירים זה את זו. הכל נינוח, הכל בנועם. הכל בשקט. וכיוון שאנו מחכים עד שהילד יתעורר, וכפי שמספרים לנו יישן עוד שעה, אנו יוצאים לטייל מעט במסדרונות המרפאה.

פוגשים ברופאים מכרים משכר הימים. רוצים הללו לדעת מה מעשינו כאן. בגיל שלנו הפרופ' פ' אינו בדיוק האיש המתאים לטיפול בשיניים, וילדינו גם הם כבר גדולים מדי בשביל לזכות בטיפולו. אדם נהדר הוא הפרופ', הם אומרים. הוא מוסיף לנו איזו מידה של חגיגיות לעבודתנו. במשך שנות עבודה ארוכות בקופת חולים, שוכחים שזו רפואה לעם כולו, שוכחים שזה עם שנאסף מפזורות ישראל, שוכחים שנמצאים בארץ ישראל ובונים מולדת לעם היהודי. יש פציינטים ויש חולים ויש קופת חולים מקפחת, ויש תור ומריבות, והרבה אי-כבוד הדדי – והנה בא לך כזה עולה חדש, עם פנים מאירות לכל ילד, לכל עובד, לכל הורה. בכל אדם הנפגש על דרכו – כאילו מצא הפרופ' שלל רב. הוא נלהב לעבודתו ומעבודתי, כאילו החליט לקיים ו"שיני בנים לא הקהינה..."

ומה שמנעים על הלב הוא שבא הנה בלי קשרים, בלי פרוטקציות, רק עם הידע שלו ועם הפרסומים, וכיום הוא חולש על ממלכה שלמה של מרפאות שיניים לילדים – עשרה מרכזים עומדים להיפתח, ועוד היד נטויה – ומרצה באוניברסיטה, ואחראי לקליניקה של מתמחים, ועוסק במחקר, והכל בטוב-טעם, בדרך ארץ, במאור פנים עד כי כולם שמחים בהצלחתו. הוא מין עדות שמי שיודע מצליח גם בארץ הזאת, למרות הדעה ההפוכה...

ובינתיים התעורר משה. כשחזרתי כבר קם מן הכיסא בלא עזרה, אמר תודה ולפני שהיה סיפק בידי לשאול אותו איך היה, אם כאב, אם חלם, ואיך בכלל מרגישים, כבר שמעתיו אומר לאמו: 

"גלידה! הבטחת."

 
לייבסיטי - בניית אתרים